לוליטה - ולאדימיר נאבוקוב (ספר)

משנות השישים של המאה הקודמת כשנאבוקוב כתב את לוליטה, עולה בדמיונו של כל גבר נורמטיבי , כנימפה העולה מן המים , כשטיפות המים מתגבשות על עורה המצטמרר והשזוף וגולשות להן לאורך חמוקיה המכוסים בביקיני זעיר , דמותה של אורסולה אנדרס (90, 60, 90) בג'יימס בונד הראשון ,ד"ר נו.

לדעתי דמות זו , של אישה סקסית , מחוטבת ונחשקת בעלת חזה מפואר, בטן קטנה ואגן ממוצע ממשיכה לשחק בפנטזיות של גברים נורמטיביים  כנימפה הנחשקת עד היום .

אצל הומברט , השחקן הראשי בלוליטה, המספר על עצמו , על תשוקותיו , על מניעיו ומעשיו בגוף ראשון , הנימפה היא דמותה של ילדה שטרם הבשילה , ילדה בעלת גוף נערי , נימפה כזו מעוררת אש בחלציו .

הוא יודע , כן , הוא משוכנע שהוא סוטה ועבריין אך אינו יכול להתגבר על כך.

הוא מספר לנו כיצד הוא טווה את המלכודת לאותה נימפה , כמעט תמימה , לוכד אותה ומבצע בה את זממו.

הרעיון כל כך מבחיל שנאבוקוב מנסה ומצליח בכישרון יוצא דופן להסיח את דעתנו מהסיפור עצמו על ידי עטיפה ספרותית מיוחדת מלאת המצאות , אי דיוקים ובמקביל עם המון הפניות לציטוטים ספרותיים נבחרים שחלקם כנראה נכון וחלקם , כאמור, המצאות.

שפתו ודימיונו של הסופר כל כך עשירים שהספר כיצירה ספרותית חייב , כפי שאף ארע , להפוך לקלאסיקה.

"לוא השגתי את מטרתי, היתה האכסטאזה שלי דבר שכולו רכות, מקרה של בעירה פנימית ..."

אדם יכול לפתוח את הספר הזה בכל עמוד , באופן אקראי לחלוטין וימצא בכל פסקה מספר פניני לשון

מרהיבות ומענגות באופן שגורם לקורא , לבלום בחריקה את שטף הקריאה ולחשוב על הנאדרות של המשפט האחרון שהוא קרא.

הכיצד האכסטאזה שלו יכלה להיות דבר שכולו רכות?

התשובה לא תמיד ברורה ורק בקריאה שניה ניתן להשלים את החסר .

נאבוקוב מצטיין בתיאור של כל נושא , הוא , למשל, מצליח להאניש את השביל הנסתר שדרכו היגיעו אנשים לפינת סתרים שבחר ומצליח להמחיש לקורא תיאור של חדר סתמי במלון דרכים כאילו הקורא עצמו בוחן את החדר.

אלמלא הרעיון המבחיל והדוחה של הסיפור היה יכול נאבוקוב להיות מלך העולם בכל הקשור להתבטאות , לדמיון ולהתנסחות,  כשרון בו הוא משתמש , כאמור לעיל , בהצלחה רבה להסחת דעת הקורא מנושא הספר.

מה בעצם לא נכתב על הספר הזה , שהוא קלאסיקה שהוא תשבץ ועוד . לכן אין לי מה להוסיף , אספר רק ששאלתי את הספר בספריה , אך אני הולך לרכוש אותו , רק כדי שאוכל לסמן במרקר צהוב ולשלות לעצמי את כל אותם פניני ספרות זוהרות שנאבוקוב הצליח לנסח ושהייתי רוצה להיות מסוגל לנסח בעצמי.

איני יכול שלא להחמיא למתרגמת דבורה שטיינהרט שהעניקה לספר זוהר עברי מסוגנן , מדהים ועוצמתי.

למען היושר אני חייב לציין שהיו מספר קטעים שדילגתי עליהם כשהרגשתי שהתיאור חוזר על עצמו , כל פעם בשפה שונה,...... לפעמים עודף פנינים יכול לשעמם J.

תמיד סברתי שספר טוב הוא ספר שסוחף אותך כך שאינך יכול להפסיק לקרוא , טעיתי , לוליטה זה ספר שאינו סוחף אותך ולהיפך אתה נבלם , ועוצר לחשוב , כמעט כמו ספר עיון , והנה למרות שמידי פעם דילגתי על פסקאות ולא נסחפתי , הנה אני רוצה לרכוש אותו , לקרוא אותו בשנית ולסמן עליו.

לוליטה הוא ספר טוב מאוד , הנושא מרגיז ודוחה.