בְּחַיֶלֹהִים - אלישבע נחושתן (ספר שירה)

2010
הוצאת רימונים
ספר שירה
שירים וציורים
98 עמוד

לָהָדָ"ם (לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם)

בַּשִּׁירִים -

אַל תְּבַקְּשׁוּ בָּשָׂר.

אֲנִי הַמּוֹדֶל וַאֲנִי הַצַּיָּר.

בִּשְׁלוּלִית עֵינֵיכֶם

הַיָּפֶה, הַמְּכֹעָר

וּבְאֵינָהּ -

הַכֹּל אַיִן.

הַמִּלִּים מַזְמִינוֹת לִחְיוֹת

בּוֹ זְמַנִּית בְּכַמָּה עוֹלָמוֹת.

מים, מים. אין דם.
הקופץ לברכה,
באחריותו הוא לבד.
מאהובי, אם נרטבו,
אבקש
סליחה.

על הספר "בְּחַיֶלֹהִים":

 "בְּחַיֶלֹהִים"- שירים וציורים/ אלישבע לוקס-נחושתן/ הוצאת רימונים, תש"ע.

צבעוני בכריכה קשה.

98 עמודים . 69 שירים , 20 ציורים.

שם הספר: "בְּחַיֶלֹהִים"- קיצור של "בחיי אלהים", מילת שבועה, סלנג בשפת ילדים.

על הגב האחורי של הספר- שיר : להד"ם ( לא היו דברים מעולם).

הספר נפתח בהצהרת שבועה (בּחילֹהים) ונסגר בטישטושה (להד"ם).

המידרג משולב: שפה עממית, (בכללה סלנג ושפת ילדים), בשילוב עם שפה גבוהה ,הנשענת על מובאות מן המקרא, תפילה, פיוטים, מדרש, הגדה ואגדה.

ברוב השירים הדיבור הוא רב-משמעי- ניתן להבינם בקריאה ברמות שונות: פשט, דרש, סוד.

הספר עוסק במגוון נושאים: התמודדות נפשית-רוחנית,  אהבה, נשיות, זוגיות, ארס-פואטיקה, אקטואליה וחברה (על גבול הפוליטיקה).

יש בספר גם עיסוק בדמויות ספציפיות מן התנ"ך: קין, לאה, שאול, איוב, אשת-לוט, יונה.

משולבים בספר מוטיבים ודמויות מתוך הקלאסיקה של ספרות הילדים העולמית ( עמי ותמי, שלגיה, רפונזל, בגדי המלך החדשים, גוליבר ועוד) וניתן למצוא בו עושר בתיאורים מתחום הטבע והאמנות.

הספר מושפע ומתכתב גם עם הקלאסיקה של השירה הישראלית ( ח.נ ביאליק, זלדה, רחל, י.וולך) וה"סצינה" העכשווית.

כמו כן ניכרים בספר הדי מוסיקה, בעיקר קלאסית , בצד שירים משנות ה-60-70.

המשוררת אלישבע לוקס-נחושתן:

בת 46, אם לשתי בנות בוגרות (17, 20). גדלה בקרית-אונו, גרה ביישובי גדרות.

אוהבת לקרוא תנ"ך ושירה, בצד פעילות חברתית ועיסוק ביצירה.

כותבת ומצירת אנשים, חוויות ונופים מהחיים.

מחזיקה בתואר ותעודת הוראה ב"מדעי-החיים",

אבל מתענינת במה שקרוי בימינו "מדעי הרוח והחברה ".

הספיקה להיות: מורה, גננת, מדריכה ורכזת במסגרות חינוך שונות, בעיקר בתחומי ידיעת -הארץ, טבע, יהדות וסביבה (בתי-ספר, נאות- קדומים, החברה להגנת הטבע).

עבדה גם כמנהלת משרד, בארץ ובארה"ב, שם חיה עם משפחתה במשך 5 שנים. למדה גישור, התמחתה ועסקה בכך, בעיקר בהתנדבות, בבית -הדין לעבודה בת"א. למדה בתכנית עמיתים במכללת "עלמא" לתרבות עברית וגם בקורס קבלה מעשית במרכז מוסיוף בבר-אילן.

השירה עבורה כמו חלום, שיח עם התת-מודע. משוררים משירתם הושפעה: זלדה, רחל, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ', יונה וולך, תרצה אתר, נתן זך, יהודה עמיחי,ויסלבה שימבורסקה ועוד.

מאוהבת בשפה העברית ושמחה על שילוב פסוקי תנ"ך, תפילה, מדרשים ופיוט בפזמונים ובשירה הצעירה, כפי שמתרחש לאחרונה בארץ.

יוצרת בתחומים שונים: מציירת במילים, בצבעי שמן ובאבני פסיפס.

בּחילֹהים הוא ספרה הראשון.

ועכשיו אני

מעניין, מה מושך אדם לשירה. מה הוא מוצא בה?

אני מבינה ספר, סיפור, עלילה.

אבל בשיר – המשורר מנסה להעביר במספר מילים קטן מאד משהו. השאלה מה? השאלה איך? ואם הוא העביר, האם באמת העביר מה שרצה או הקורא הבין בכלל משהו אחר?

ואני, שהרבה בשירה לא מבינה, מנסה לקרוא ולהפנים. אפילו לא לנתח למה ועל שום מה אהבתי, ולא דווקא השיר הזה. מנסה לקבל אל תוכי פירורים.

אהבתי את השירים של אלישבע. הם דיברו אלי. אשה אל אשה. אדם אל אדם. עברו מלב ללב, מבלי להזדקק בכלל לראש.

אהבתי שאלישבע מביאה במספר מילים, בשירה מצבים יום-יומיים. מחשבוץ שעוברות בראש כולנו. היא שמה אצבע (ואף זכוכית מגדלת)  על הבעיה, הדבר, המאורע ואומרת "זה".

מכל השירים (69 במספר) היה לי קשה לבחור מה להביא לכאן. אחרי סינון, ועוד סינון, בחרתי 7 שדיברו אלי הכי הרבה.

מביאה את השירים האלה, שתטעמו גם אתם קצת. אולי יערב גם לכם.

אגב, מעניין, מה זה אומר עלי, שבחרתי דווקא את השירים האלה.

קִנְיַן רוּחִי (עמוד 9)

הָאָמָּנוּת שֶׁלִּי

הִיא לְהוֹצִיא

דְּבָרִים מֵהֶקְשֵׁרָם.

בְּמָקוֹם אַחֵר

בִּזְמַן אַחֵר

יִהְיֶה

אוּלַי

מִי שֶׁיִּקְרָא

לָזֶה

שִׁירָה.

קוֹשֶׁרֶת לְאוֹתִיּוֹת כְּתָרִים

מְצַיֶּרֶת בְּמִלִּים מִגְדָּלִים

לִתְמוּנָה.

וְתָמִיד מַטְרִידָה

הַמַּחְשָׁבָה

שֶׁמִּישֶׁהוּ

לְפָנַי

כְּבָר כָּתַב,

הָגָה,

אוּלַי בְּשָׂפָה אַחֶרֶת

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה,

אֶת אוֹתָהּ הַרְגָּשָׁה

בְּדִיּוּק.

כִּי אֲנִי

הֲרֵי לֹא

יְחִידָה.

מוּסַר הַשְׂכֵּל (עמוד 16)

דַּקּוֹת, אוּלַי חָמֵשׁ,

אָרְכָה תְּהִלָּתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד     

שֶׁצָּעַק שֶׁהַמֶּלֶךְ הוּא עֵירֹם,

כִּי גָּאָה בִּגְרוֹנוֹ סֶכֶר הַבְּחִילָה.

אִם הָאֱמֶת לֹא אִתִּי, חָשַׁב,

אָז אֲנִי עִוֵּר, מְשֻׁגָּע אוֹ טִפֵּשׁ.

לְרֶגַע

נֶעֶצְרָה הַתַּהֲלוּכָה.

זַרְקוֹרִים אֵלָיו הֻפְנוּ

כֻּלָּם הִקְשִׁיבוּ, הִנְהֲנוּ,

רֹאשׁ הִרְכִּינוּ,

צִקְצְקוּ, הִתְגָּרְדוּ,

כַּמָּה גְּרוֹגָרוֹת בְּקָנָם נִתְקְעוּ.

בְּיָמֵינוּ בֶּטַח הָיָה מֻזְמָן

לְמַהֲדוּרַת הָעֶרֶב שֶׁל הַחֲדָשׁוֹת

וּמְקַבֵּל תְּמוּנַת שַׁעַר

בָּעִתּוֹן שֶׁל מָחָר.

אֲבָל לְמָחֳרָת נִשְׁאַר רַק

הַטַּעַם הַמַּר,

עַל כָּךְ שֶׁעָצַר,

שֶׁבִּלְבֵּל, שֶׁקִּלְקֵל לְכֻלָּם,

אֶת הַהַסְכָּמָה, אֶת הַזְּרִימָה

אֶת הַפָאן.

חָכָם קָטָן.

לָמָּה בְּעֶצֶם חֲשׁוּבָה הָאֱמֶת,

אִם נָעִים לַאֲנָשִׁים לִהְיוֹת מְרֻצִּים

מֵעַצְמָם וּמִמַּלְכָּם?

אַתָּה כַּנִּרְאֶה בֶּאֱמֶת

עִוֵּר, טִפֵּשׁ וְגַם מְשֻׁגָּע.

מַשִּׁיב הָרוּחַ (עמוד 23)

                            בעקבות אשפוז בטיפול נמרץ, באוגוסט 99' 

נֵס גָּדוֹל הָיָה שָׁם -

בַּמְּעַרְבֹּלֶת.

לְהַצִּילֵנִי נִקְרְאוּ

שְׁנֵי מַלְאָכִים,

פֵיַת דְּלַעַת

וְזֵר תְּפִלּוֹת.  

לָאֱלֹהִים הוֹדֵיתִי

כִּי נִבְרְאוּ

קָטֶטֶר, אִינְפוּזְיוֹת

וְכָל צְבָא שִׁלְיוֹת

הַפְּלַסְטִיק הַסִּינְתֶּטִי מְזַהֵם הַסְּבִיבָה,

שֶׁהֵפִיחוּ בִּי נְשִׁימָה.

וְלִמְחַיֶּה הַמֵּתִים

שֶׁעָשַׂנִי

נְקָבִים-נְקָבִים.

כְּחָלִיל,

סְפוֹג,

כֻּרְכָּר.

לָמָּה לֹא כַּבַּזֶּלֶת?

כָּךְ עָלָה בַּמַּחְשָׁבָה מִלְּפָנָיו.

כִּרְצוֹנוֹ.

יוֹם שָׁלֵם (עמוד 32)

יוֹם שָׁלֵם

הַטֶּלֶפוֹן לֹא צִלְצֵל

אֲפִלּוּ

פַּעַם אַחַת.

אֲפִלּוּ לֹא זָר

שֶׁטָּעָה בַּמִּסְפָּר.

גַּם לֹא סוֹקֶרֶת חִנָּנִית

שֶׁמִּתְעַנְיֶנֶת

בְּמִי אוֹ בְּמָה אֶבְחַר,

אוֹ אִישִׁוּוּק חֲלַקְלַק

שֶׁיְּנַסֶּה לִמְכֹּר לִי אֵיזֶה דָּבָר.

אַף אֶחָד

לֹא מִתְעַנְיֵן

בִּשְׁלוֹמִי.

סָר חִנִּי.

אֵלַיִךְ (עמוד 39)

לֹא כֻּלָּם יֹאהֲבוּ

אֶת הַבְּגָדִים שֶׁתִּלְבְּשִׁי,

הַמַּאֲכָלִים שֶׁתְּבַשְּׁלִי,

הַמַּעֲשִׂים שֶׁתַּעֲשִׂי

וְהַדְּבָרִים שֶׁתֹּאמְרִי

בְּטָעוּת אוֹ

בְּכַוָּנָה מְלֵאָה.

לֹא כֻּלָּם יִתְלַהֲבוּ

מֵהַיְצִירוֹת שֶׁלָּךְ.

לֹא כֻּלָּם יֹאהֲבוּ

אוֹתָךְ.

לְשַׁנֵּן פַּעֲמַיִם בְּיוֹם

מוּל הַמַּרְאָה.

הִגִּיעַ הַזְּמַן

לִגְמִילָה.

לְלֹא כָּחָל וְשָׂרָק (עמוד 43)

אִתְּךָ אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת

גְּלוּיָה.

לֹא מְלֻטֶּשֶׁת,

כְּאִלּוּ

הַכֹּל בְּמִדָּה.

אִתְּךָ אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת

אָ-מִיתִית.

בְּלִי פּוֹזוֹת.

עִם מַצְּבֵי הָרוּחַ,

הַהִתְלַבְּטֻיּוֹת,

הַצֶּלוּלִיט.

אִתְּךָ אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי,

כָּכָה,

תָּמִיד רְצוּיָה.

ואלישבע מסיימת את הספר ב"מה הטעם?". בעצם המקבילה של קהלת "הכל הבל הבלים".

מַה הַטַּעַם? (עמוד 97)

אִטְרִיּוֹת

גְּרִיסֵי נְיָר,

עֵירֻמּוֹת,

נְדוֹנוֹת לִשְׂרֵפָה

בַּמִּזְבָּלָה.

זֶה מַה שֶּׁיִּוָּתֵר

מֵהַשִּׁירִים שֶׁלִּי

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר,

אֲפִלּוּ אִם בַּמִּקְרֶה

הַמֶּגָלוֹמָנִי, הַטּוֹב,

יָבוּזוּ לָהֶם מְבַקְּרִים

מֵעַל דַּפֵּי עִתּוֹן,

אוֹ כַּמָּה מְעֻנָּבִים חֲשׁוּבִים

יָדוּנוּ אוֹתָם לִתְלִיָּה

בְּסִימְפּוֹזְיוֹן.

נַנִּיחַ, עִם הַרְבֵּה דִּמְיוֹן,

עֶשְׂרוֹת נְעָרוֹת יִקְרְאוּ בָּהֶם

מִסֵּפֶר מְהֻדָּר בִּכְרִיכָה קָשָׁה.

שֶׁבַע גַּם יַעֲתִיקוּ

שִׁיר אָהוּב

אֶחָד,

בִּכְתָב עָגֹל, לְכַרְטִיס בְּרָכָה.                           

רַק אַחַת

אוּלַי תִּמָּצֵא,

שֶׁהַמִּלִּים שֶׁלִּי יְדַבְּרוּ בְּקוֹלָהּ,

מִתּוֹךְ נְיָר מְסוּיָט

לְיַד מִטָּה בּוֹדֵדָה.

וּבִשְׁבִיל זֶה

כָּל הַטִּרְחָה?

 וכאן אני אגיד, לא הכל "הבל הבלים" , כן יש טעם. אולי הניר יגרס, אבל מה שעבר אלי, ישמר.

ועוד דבר קטנטן.

אהבתי מאד את הציורים שבספר.

ממליצה מכל הלב על הספר.

אני אהבתי.

ותודה לאלישבע על הרשות להביא את השירים שלה לכאן.

 
 אל האור. אחד מהציורים בספר.

 אשמח אם תגיבו