כל החיים לפניו – אמיל אז'אר (ספר)

הוצאת עם עובד,

 198 עמ'

1997

בספר מופלא ומזעזע זה מצטרפים כמה נושאים שכל אחד בפני עצמו יכול היה לפרנס רומן שלם. הטראומה המתמשכת של פליטי השואה, סיפור אהבה בלתי רגיל בין אישה יהודיה כבת שבעים לילד ערבי (שהוא המספר) בן קצת יותר מעשר שגדל אצלה, סיפור החיים של שכונת בלויל בפריז, שכונת עוני שבה מתערבים בני כל הגזעים בחיים משותפים ועוד.

הספר מוכיח שכדי לתאר את עומק מאורעות השואה אין צורך בדווקא לספר על מעשי זוועה אכזריים דוגמת המסופר בספר "ציפור צבועה", די לקרוא על גברת רוזה ילידת פולין שחיה עשרות שנים בצרפת, שעשרות שנים לאחר שנשלחה למחנות על ידי המשטרה הצרפתית וחזרה משם, כל חייה סובבים סביב המאורע ההוא.

וכך הדבר מסופר בספר (עמ' 42):
הפחד הזה של גברת רוזה מצלצול הפעמון היה פשוט בידור... גברת רוזה כבר שקלה באותה תקופה אולי תשעים וחמישה קילו ויותר, אבל הייתם צריכים לראות אותה מזנקת כמו משוגעת מהמיטה ודוהרת חצי-קומה במדרגות לפני שהיתה נעצרת.... לעיתים קרובות אפילו לא היה צורך לקום וללחוץ על הפעמון, כי גברת רוזה עשתה הכל בעצמה. היא היתה מתעוררת פתאום, ומקשיבה, ואחר כך היתה מנתרת מהמיטה, מתעטפת בצעיף הסגול שאהבה ורצה החוצה. היא אפילו לא הסתכלה לראות אם יש שם מישהו, כי אצלה בפנים המשיך לצלצל. לפעמים ירדה בריצה כמה מדרגות או קומה שלמה, ולפעמים רצה עד המרתף, כמו בפעם הראשונה שהיה לי הכבוד. בהתחלה אפילו חשבתי, שהיא החביאה איזה אוצר במרתף, והפחד מגנבים מעיר אותה... גיליתי איפה גברת רוזה מסתירה את המפתח של המרתף, ויום אחד הלכתי לראות. לא מצאתי שום דבר. רהיטים, סיר-לילה סרדינים, נרות; בקיצור, דברים שצריכים בשביל לגור. הדלקתי נר והסתכלי טוב-טוב, אבל היו שם רק קירות עם אבנים שחשפו את השיניים שלהם. ואז שמעתי גם אני רעש שהקפיץ אותי, אבל זאת היתה רק גברת רוזה...
אסור לספר על זה לשום איש... תשבע לי שלעולם לא תספר על כך לאיש... ואז הסתכלה מעל לראשי, כאילו היא ראוה רחוק מאד, קדימה ואחורה, ומימלה: "זה החור היהודי שלי, מומו."
"טוב, זה בסדר."
"אתה מבין?"
לא, אבל זה לא חשוב. אני רגיל."
"שם אני מסתתרת כשאני מפחדת."
"מפחדת ממה, גברת רוזה?"
"אין צורך בסיבות כדי לפחד, מומו."
אלו מלים שאף פעם לא שכחתי, כי מעולם לא שמעתי גבר כל-כך נכון.

ועוד תוצאה של אותו דבר (עמ' 122):
הכי גרוע זה, שלגברת רוזה לא היה ביטח סוציאלי מפני שעבדה בלי להצהיר. אחרי המצוד שעשתה המשטרה הצרפתית, כשהיא עוד צעירה ומועילה... לא רצתה להיות רשומה בשום מקום. אף¬-על-פי-כן אני מכיר המון יהודים בבלויל שדווקא יש להם תעודות זהות וכל מיני ניירות שמסגירות את זהותם, אבל גברת רוזה לא רצתה לקחת עליה את הסיכון ששמה ירבץ כחוק בתעודות שמעידות מי היא, כי ברגע שיודעים מי אתה, יש תמיד מי שיבוא אליך בטענות שאתה כזה... גברת רוזה לא הופיעה בשום מקום והיו לה גם תעודות מזוייפות להעיד, שאין לה שום קשר עם עצמה...

היש תיאור עמוק מזה של אימי השואה? במשך כל התיאור הארוך (בערך חצי מהספר) של גסיסתה של גב' רוזה והטיפול בה על ידי שכנים מכל מיני צבעים וגזעים שונים נוכחים לדעת שבסיס אין  הבדל בין בני האדם וכולם יכולים לחיות יחד בהרמוניה, את ההבדל האמיתי גורם המעמד ולא הגזע.
הייתי אומר שמגיל מסוים אולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שקוראים את הספר. מעולם לא קראתי תיאור כה מוחשי של המוות ושל הפחדים ומחלות הזקנה שמביאות אליו. החלק הזה מביא לדיכאון שקשה למצוא בו תקווה.
אין צורך להוסיף ולהמליץ על הספר שכבר ידוע כל כך ומומלץ. פשוט רציתי להאיר את הנקודות הנ"ל ויש עוד הרבה.

תודה לאריה.

(כריכה של המהדורה החדשה.)

ביקורות באתר לספרים של אמיל אז'אר
ביקורות באתר לספרים של רומן גארי

אשמח אם תגיבו