השף הסיני האחרון - ניקול מונס (ספר)

אוהבי האוכל, אוהבי המטבח, אוהבי הבישול, אוהבי האמנות, אוהבי ספרות חייבים לקרוא ספר זה.

מתחת לרומן שמתחולל על פני השטח, מביאה ניקול מונס סיפור יוצא דופן על תרבות האוכל של סין, זו שלפני המהפכה, זו שעסקה בבישול גורמה לקיסרים ומלכים.

מגי מקלרוי, כתבת אוכל אמריקאית נאלצת לנסוע לסין על מנת לבדוק ולאמת תביעת אבהות שהגישה נערה סינית לבעלה שנהרג בתאונת דרכים.  במקביל, היא מתבקשת מהעיתון לכתוב כתבה על סאם ליאנג, חצי סיני חצי יהודי, שגדל באמריקה אך שורשיו הסיניים משכו אותו חזרה לסין ולהתעסקות באוכל כפי שעשו זאת אבות אבותיו. ליאנג מתעתד להצטרף לתחרות בישול תחת עינם הבוחנות של דודיו שמנחים אותו לבשל בדיוק כפי שנכתב בספר "השף הסיני האחרון", ספר שסאם ואביו מתרגמים מסינית לאנגלית.

 הבישול לפי הספר הוא לא הבישול והאוכל שאנו מכירים היום מהמסעדות הסיניות שמגישות אוכל מהיר. בישול אוכל לפי הספר ולפי הוראות "השף הסיני האחרון" מצריכים  דיוק, ריכוז, כישרון, סבלנות, הבנת הטקסטורות של המאכל, למידת והכרת המרכיבים שיתאימו לחיך הסועדים, הכרת התרבות הסינית. אוהבי הבישול ילמדו המון תוך כדי הקריאה. אוהבי התרבות הסינית ילמדו עוד פרטים שאולי זו להם הפעם הראשונה שבה פוגשים מידע זה. 

הרעיון שבספר הוא מיוחד. מרוב שהוא נקרא אמין מאד הייתי בטוחה שהספר נשען על חיבור אמיתי של "השף הסיני האחרון" אך גם אותו בדתה ממוחה וחיברה בכשרון רב ניקול מונס ושילבה בפתח כל פרק, מובאה מ"השף הסיני האחרון" שהתחבר לפרק המדובר.
בספר מידע רב על תרבות סין, אפילו אזכור על עבדות שהתקיימה בסין עד שנת 1911.
דוגמא למובאה מתוך החיבור "השף הסיני האחרון"  מפרק 9 : "לקראת סוף שושלת סונג היתה חאנג ג'ואו מרכז העולם, ובלב העיר עברה הדרך הקיסריתהמוארת  באור יקרות וצפופה תמיד במצהלת חיים עליזים.
במבט שטחי היה ניתן לחשוב שזוהי שדרה של מסעות, חנויות יין ובתי תה, אך היה בה הרבה יותר מזה. היו שם בדרנים ואנשי חצר, מוזיקה, אופרה ושירה. המטבח היה המעודן ביותר, האקזוטי ביותר, גבירות מקסימות שרו, סיפרו סיפורים, הציבו אתגרי חידות. סועדים התחרו זה בזה בחיבור השירים המסוגננים ביותר ושתו לחיי התוצאות. הלילה הפך לעולם משלו. מסדרונות צרים הובילו מהמסעדה אל חדים שבהם ריפרפו נשים בבגדי משי, והעששיות בבערו באור מעומעם כל הלילה כולו. העיר ניחנה בגינונים המעודנים והאנינים ביותר. כשנכנס למקום אדם זר שלא הכיר את מנהגי האכילה הנכונים, כל הסועדים מאחורי שרוולי המשי שלהם, היו צוחקים לו". -ליאנג ויי "השף הסיני האחרון".

ובחזרה לסיפור המסגרת:  מגי, אבלה ושבורה פוגשת את סאם בביתו, תוך כדי הכנת הכתבה עליו הוא עוזר לה ומשמש לה כמתורגמן. הם יוצרים יחד מערכת יחסים עדינה שמבוססת על המון הערכה זה כלפי זו. עצם זה ששניהם באו מתרבות מערבית, החיים באמריקה, ושניהם עוסקים באוכל, יצרו ביניהם חיבור שמבוסס ברומן שבספר.

הכתיבה של ניקול מונס קולחת מעניינת, ושובת-לב. ניכר שעשתה מחקר מעמיק על כל הנושא שמוגש בספר בשפה מקצועית ובאופן יסודי על תרבות זו.

ציטוטים ואזכורים שאהבתי בספר:

"אמרתי לך, זה אחד הדברים החשובים ביותר בנוגע לאוכל סיני. אולי הדבר הכי חשוב. אכילה היא עניין חברתי". [משום כך המנות המוגשות בארוחות סיניות מסורתיות וגם מתקדמות, מוגשות לכלל הסועדים ולא לכל סועד בנפרד].

"בתקופת שושלת סונג הדרומית במאה השתים עשרה היו מסעדות ובתי תה שלני שלישים ממוסדות העיר. בניסיון להתעלות זה על זה פנו השפים של חאנג ג'ואו לשימוש ראוותני במרכיבים, אפילו נדירים, ואפילו לא כמנה בפני עצמה אלא רק כנותני טעם לאחרים - .... בתקופה זו התפתח גם הבישול הדקורטיבי. הוא חייב לזכור לדון בכך עם האחיין".

מכאן אפשר גם ללמוד: "תחילה הם השרו עלי לוטוס ובהדרגה התברר למגי שמטרתם לעטוף נתח צלעות. היא צפתה בסאם ממלא אחר הנחיותיו של הדוד סיה ומערבב מרינדה של רוטב סויה, בצל ירוק, זנגוויל, סוכר, שמן בוטנים ושמן שומשום בצירוף מלא הכף של משהו. 'מחית שעועית' הוא אמר לה קצרות מעבר לכתפו. הפנקס שלה התגנב ויצא מתוך התיק שלה כמו מעצמו, והיא התחילה לרשום את הדברים".

בסדר. תוציא את הצלעות מהמקרר. תחילה תוציא את כל הפיסות מהמרינדה, את הבצל הירוק ואת הזנגוויל - אותם אפשר לזרוק. תשאיר מעט מהמרינדה על הבשר. כל עלה לוטוס יעטוף שתי צלעות בגודל נגיסה. קודם תגלגל אותן באבקת אורז חמשת - התבלינים - תכסה אותן טוב טוב ממש עד עיסה. קצת פירורי אורז גדולים. גדולים מספיק שיורגש בפה, ככה, ועכשיו תגלגל אותן".

"סאם חשב על וריאציה. מדוע שלא יכין את התבשיל בסגנון שמונת-האוצרות ויאדה אותו בתבנית כפי שמכינים את פודינג האורז המתוק בא באו פ'אן?". [כמובן שאני מתכוונת למצוא גם את המתכון הזה...]

הספר יתפוס את מקומו לצד ספרים נוספים ששילבו סיפור עם אוכל כמו "השפה של הבקלווה" "לאכול להתפלל לאהוב", ... ואני מתכוונת להקדיש לו קריאה נוספת כשכל הקטעים שמדברים על מרשמים, ותפריטים יודגשו במארקר.

 
מהנכתב בגב הספר

ברומן מקסים זה על ידידות, אהבה ובישול עוסקת ניקול מונס באחד התחומים המרכזיים ביותר בתרבות של סין: האוכל. הסיפור המרתק שרוקמת מונס חושף בפני הקורא את סין בעידן של שינוי – באמצעות העולם הנסתר של תרבות הקולינריה העילית שלה.

כשמגי מקלרוי, עיתונאית אמריקנית לענייני אוכל שהתאלמנה שנה קודם לכן, מגלה על קיומה של תביעת אבהות שהגישה אישה סינית על ירושתו של בעלה המנוח, עליה לטוס מיד לבייג 'ינג. היא מבקשת חופשה מהמגזין שעבורו היא כותבת, אך במקום זאת מציעה לה העורכת שלה משימה: כתבת פרופיל על סאם ליאנג, כוכב עולה בשמי הקולינריה הסינית.

בביקורה בסין מתירה מגי את סבך עברו של בעלה ומגלה יותר משציפתה למצוא על חייו ועל חייה. בחברת סאם המשמש לה כמדריך, היא נמשכת גם אל לב עולם האוכל של סין, בעל השורשים העמוקים בהיסטוריה ובפילוסופיה בנות מאות שנים. להפתעתה היא מוצאת שהיא משתנה, בשל המטבח הסיני, בשל משפחתו של סאם – חבורה קצרת רוח אך אוהבת של בשלנים וסועדים – ויותר מכול בשל סאם עצמו. "השף הסיני האחרון" הוא סיפור מרגש על אישה המגלה את עצמה דווקא במקום רחוק ולא מוכר.

ניקול מונסמרבה לכתוב במגזין "גורמה", והיא המחברת של כמה ספרים רבי מכר שאף זכו בפרסים ספרותיים. עם סיומה של מהפכת התרבות הקימה מונס עסק טקסטיל בסין, וניהלה אותו במשך שמונה-עשרה שנה לפני שפנתה לכתיבה על ארץ זאת. כיום היא מתגוררת בפורטלנד שבאורגון עם משפחתה. למידע נוסף בקרו באתר האינטרנט שלה, www.nicolemones.com.

"מסע מסחרר, אשר חושף את הרזים העמוקים ביותר של האמנות האגדית של המטבח הסיני בהילולה של הרגש האנושי. ניקול מונס כתבה ספר מרתק, מלהיב וחכם, שמשביע את הראש, את הבטן ואת הנשמה."                               - דיוויד הנרי חואנג, מחבר "M. Butterfly"

"מונס ניחנת במגע עדין בתיאור החיבה העמוקה בין אנשים נחמדים באמת. המחקר הגסטרונומי המעמיק שעליו מבוסס הספר ימשוך את חובבי האוכל, גם אלה שההיכרות שלהם עם המטבח הסיני מוגבלת למשלוחים. זהירות: לא לקרוא רעבים."           - קירקוס ריוויוז

"ספר מפואר... תיאורי מטבח הגורמה של מונס מרתקים, והמסע שעוברת הגיבורה שלה מרענן ואינו נגוע במלודרמה."                                                                                     - פבלישרז ויקלי