וודקה ולחם - מירה מגן (ספר)

אני אוהבת את הכתיבה של מירה מגן, למרות שיש קווי עלילה מסוימים שחוזרים בספרים שלה. אמא לבד עם ילד, בין אם היא חד הורית ובין אם הנסיבות משאירות אותם לבד. גיבורה שהתרחקה מהדת אבל אח או אחות שנשארו אדוקים ויש איתם קשר מתמיד. אסונות שמתרגשים על ילדים. כל הדברים האלו קיימים במידה זו או אחרת וודקה ולחם.

עמיה ובנה נדב חיים לבד במושב ליד ירושלים. הבעל והאב, עורך דין מצליח, ירד לאילת לחפש את עצמו (ביטוי שלי, לא של הספר). אחיה הדתי של עמיה חי עם אשתו במודיעין והם עוברים טיפולי פוריות. עמיה מנהלת את המכולת המשפחתית שהוריש אביה בירושלים – האח לא מעוניין לעשות זאת - אחרי שעזבה קריירה מבטיחה כיועצת השקעות בבנק.
 
עמיה חיה את הפנטזיה שיש לרבים מה- Tuppies (Tel Aviv Yuppies) – לחזור לחיות חיים פשוטים יותר, אם כי היא נתקלת גם בצד המכוער של הפנטזיה בדמות בעיות פרנסה ובדמות הקונצנזוס של רוב מכריה שהיא ובעלה עושים שניהם שטות.

לא ברור לה מה בדיוק בעלה מחפש באילת ויש מסתורין מסוים בעניין הזה, אבל די ברור לה מה היא עצמה מחפשת במכולת. לעמיה יש מערכות יחסים מעניינות עם השכן הזקן שמשכיר לה את הבית, עם הערבי שעובד אצלה במכולת, עם בחורה צעירה שבמקרה נתנה לה מקלט בביתה לילה אחד כשזו הייתה שיכורה ו/או מסטולית. היא מפתחת מערכות יחסים עם ביתו ובנו של בעל הבית. וברקע יש כל הזמן מערכת יחסים אחרת, שלא מדברים עליה הרבה, של עמיה עם אלוהים. היא צריכה להחליט אם לשלוח את נדב בשנה הבאה לבית ספר דתי או לבית ספר חילוני.

אירועים רבים למדי מתרחשים בספר, אבל למרות זאת הקצב איטי ונעים. מתגלים פרטים על משפחתו של בעל הבית ואווירת המסתורין סביב הבעל השוהה באילת הולכת ומתעבה. הוא נופל למשכב. הוא נעלם מבית החולים. עמיה צריכה להתפרנס, לגדל ילד ולנסות להבין מה קורה עם בעלה ועם מערכת היחסים שביניהם. היא עושה את כל הדברים האלו בחן.

עמיה מעוררת אמפתיה. יש בה תמימות מסוימת (שעושה את הדמות קצת לא אמינה, אבל נעימה). הילד שלה מקסים ולפחות חלק מן הדילמות מעוררות הזדהות. סוף הספר קצת מאכזב – טיפה סכריני. אבל למרות זאת נהניתי ממנו.

בסקאלת הספרים של מירה מגן אני עדיין חושבת ש"בשוכבי ובקומי, אישה" הוא הטוב שבהם – אבל "וודקה ולחם" לא פחות טוב מ"ימים יגידו, אנה" (לא ממש אהבתי את "כפתורים רכוסים היטב" ואת "אל תכה בקיר", שאת שניהם קראתי לפני כמה שנים אבל את אף אחד מהם אני לא זוכרת היטב).

וכרגיל, הנה הכריכה האחורית:

בעל ואישה, אקדמאים מצליחים, קוטעים את הקריירות שלהם ובוחרים לעסוק במלאכות כפיים פשוטות. גדעון, משפטן מבריק, יורד לאילת ועובד בחוות דיג.

עמיה אשתו, רואת חשבון, מוותרת על משרתה המכובדת ולוקחת על עצמה את ניהול המכולת העלובה שהותירו הוריה, מהגרים קשי יום. עמיה גם נוטשת דירה מטופחת, שגרה בה עם גדעון ועם נדב, בנם המשותף, ועוברת להתגורר עם נדב במושב בפאתי ירושלים.

המגורים במושב והעבודה במכולת מפגישים את עמיה עם טיפוסים שחיים על איזה קצה: בעל הבית שלה, אדון לוי הזקן הנרגן ובנו, גבר קשוח ושרמנטי, שאינם מדברים זה עם זה בעטייה של טרגדיה נוראה; אמג'ד, העוזר הערבי במכולת, המנסה לשרוד במציאות פוליטית וכלכלית בלתי אפשרית; ו"המדונה", המכונה גם "הזונה הרוסייה הקטנה", גנבת קטנה ופתיינית גדולה, ששובל של קסם ומסתורין מלווה אותה.

דמויות המשנה הססגוניות חודרות לחייה של עמיה ומשנות אותם. בד בבד בעלה נשמט ממנה, מתמעט ומתרחק. עמיה מנסה להבין את התמורה שחלה בו ולגונן על מסגרת משפחתית שפויה, אבל מה שנראה לה בתחילה כבחירה חופשית ואמיצה מצדו, מתברר עם הזמן כגזירת גורל.

וודקה ולחם הוא רומן על חייהם של בני אדם, המתנהלים, כמו החיים של כולנו, בחותמו של גורל שנכפה עליהם הר כגיגית, ועל ניסיונם לתמרן בסדק הבחירה שהוקצה להם.

מירה מגן נוגעת בצדדיו הנשגבים והמגוחכים של ה"ניסיון" הזה. היא עושה זאת בפיכחון של מי שכבר יודעת דבר אחד או שניים על העולם הזה, אבל גם במנות גדושות של הזדהות עם הדמויות ובאור של חסד, המעמעם ומרכך את התמונה.

וודקה ולחם הוא סיפור פשוט, לפחות למראית עין. זהו סיפור על מסגרת חיים שהתנפצה ועל המאמץ ההרואי־פתטי של גיבורת הסיפור לאחות את השברים, מאמץ המוצא כאן ביטוי בַּקישורים המרתקים בין לשון יהודית־מסורתית, המייצגת איזו שלמות קיומית ומוסרית, לכאורה לפחות, לבין שיבושים ושברים של הלשון הזאת ולשון חילונית, ולעתים גם סלנגית, המייצגים, שוב, לכאורה לפחות, איזו מציאות קיומית כאוטית.

כוחו הגדול של וודקה ולחם הוא באהבת האדם החופה עליו, ברקמה הלשונית המשוכללת שלו, וגם, וזהו מאפיין מובהק בכל סיפוריה של מירה מגן, בפשטות ובצניעות המלוות את כל משיכות המכחול שלה, המעלות על הדעת יופי נקי של מים צלולים, לחם ומלח.

וודקה ולחם הוא ספרה השביעי של מירה מגן, קדמו לו רבי־המכר יימים יגידו, אנה, מלאכיה נרדמו כולם, פרפרים בגשם, בשוכבי ובקומי אישה, אל תכה בקיר וכפתורים רכוסים היטב.

מירה מגן (לבית אלטמן) נולדה בכפר-סבא, בתחילת שנות החמישים. להורים יוצאי הקיבוץ הדתי עלומים-סעד. למדה בבית-הספר היסודי בר-אילן ובתיכון מורשת בכפר-סבא. שירתה בנח"ל בקיבוץ טירת צבי. לאחר נסיון של מספר שנים בהוראה חזרה לספסל הלימודים ולמדה פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עבדה מספר שנים בביטוח הלאומי ולאחר מספר שנים למדה סיעוד ועבדה כאחות בבית החולים הדסה בהר-הצופים בירושלים. החלה לכתוב סיפורים קצרים בתחילת שנות התשעים ומאז פרסמה קובץ סיפורים (שחלקם תורגמו לאנגלית) וארבעה רומאנים שחלקם אף תורגמו לגרמנית. זכתה בפרס היצירה של ראש הממשלה לשנת 2005. מתגוררת בירושלים ואם לשלושה.

 תודה לקרן

ביקורות באתר לספרים של מירה מגן

אשמח אם תגיבו