שבירת הלוחות - פרופ' דוד (וייס) הלבני (ספר עיון)

תרגום: דוד ענקי

הקדמה: הסופר חיים באר

אחרית דבר מורחבת על שיטתו של הלבני: פרופ' פיטר אוקס

הוצאת טובי

160 עמודים

2010

פרופ' הלבני, חתן פרס ישראל וחוקר תלמוד ידוע, ניצול שואה בעצמו, מנסה בספרו החדש לכונן מבט תיאלוגי חדש על השואה. תחילת דבר שולל הלבני את האפשרות לראות את השואה כעונש אלוהי על חטאים. הוא עושה זאת באמצעות דיון ארוך על הפסוק "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", זאת אומרת שאף כעונש על חטאים לא יהיה כליון בבני ישראל. לאחר דיון במשמעות כליון במקרא קובע הלבני שהשואה היא בהחלט כן נקראת כליון כיון והיא הרס גמור של החיים המוסדיים ולכן בהכרח שהיא לא באה כעונש על חטאים.

יותר משכנעים הם דבריו בהמשך המוכיחים שאין להשוות את השואה לשום טרגדיה אחרת שקרתה בתולדות ישראל. מעולם לא הייתה תופעה של עקירת גזע ישראל באשר הוא, בכל הפרעות שקדמו לה כגון בפרעות ת"ח ות"ט יכלו היהודים להמיר דתם ולהינצל, שלא לדבר על חורבן בית ראשון ובית שני שבאו בעיקרם לעקור את מלכות ישראל (או לדכא את המרד בשלטון כמו במרד בר כוכבא) ולא לעקור את גזע ישראל. שלא לדבר על סוף תקופת בית שני שכבר היה תחליף רוחני למקדש בדמות חכמי התנאים שלא נפגע מהחורבן.

הלבני מציע לבנות תאולוגיה לשואה על סמך הרעיון הקבלי הלורייאני של הצמצום. כדי שתהיה אפשרות לברוא את העולם הוצרך האל לצמצם עצמו כדי לתת מקום לאנושות לחיות חיים של בחירה חפשית . אבל עדיין יש נוכחות מסוימת של האל. מכאן ואילך מתרחש בהיסטוריה (אליבא דהלבני) תהליך הגלייאני של התפשטות נוכחות האל עד שמגיעה לשלב העובר את הגבול (כי אין כבר מקום לבחירה החופשית) שאז מחויב האל להוציא את נוכחותו. נקודת השיא של הנוכחות הייתה בסיני, ונקודת השיא של הצמצום הייתה בשואה. לכן, בשנות השואה, שבהן היה לאנושות מרחב פעולה בלתי מוגבל. לצערינו  בחרה האנושות ברע והגענו לאן שהגענו. התחלת חזרת נוכחות האל בתהליך זה היא הקמת מדינת ישראל. מעניין לדעת למי הניח רעיון ספקולטיבי זה את נפשו.

בהמשך הספר מפתח הלבני על פי רעיון זה את תפיסת עולמו בנוגע לביקורת המקרא וביקורת התלמוד. אנו רגילים להגיע למסקנה, בעקבות ביקורת המקרא שמראה על סתירות וכפילויות בטקסט, שהתורה היא אנושית ונכתבה בזמנים שונים על ידי כמה אנשים, ונערכה בתקופה מאוחרת על ידי עורך או עורכים. הלבני, שמאמין בהתגלות בסיני, מציע מונח חדש שנקרא "תיקון המקרא". זה אומר, שבסיני באמת הייתה התורה בשלמות ללא שום חסרון, אבל אחר כך, עם התהליך המתואר לעיל של צמצום נוכחות האל שהתחיל בחטא העגל, התקלקלה והתחסרה התורה, כי לא נשמרה כראוי, ותפקידנו עתה הוא לתקנה ולשחזרה למצבה ההתגלותי הראשוני. (אגב, מרדכי ברויאר, חתן פרס ישראל אף הוא, יש בידו שיטה אחרת להסביר את הכפילויות והסתירות בתורה ואף כתב כמה ספרים בנושא.)

בנוגע לביקורת התלמוד, חולק הלבני על המושג של "תורה שבעל פה" שקבעוהו חכמי ימי הביניים כמו הרמב"ם, שכל דבר ודבר שנכתב בתורה כל פירושו והלכותיו נאמרו למשה בסיני בצמידות. מעניין, שאחד מחכמי ימי הביניים מוכיח זאת מהשהות הממושכת כל-כך של משה מהר סיני (ארבעים יום). תארו לעצמכם, לאבנר נתניהו לקח לשנן את כל התנ"ך פחות מחודש ומשה רבנו היה צריך רק בשביל התורה ארבעים יום? הכרח הוא, שנמסרו למשה בסיני דברים נוספים. אבל לדעת הלבני, המושג תורה שבעל פה במקורו כוונתו רק לאפשרות ולנחיצות של פרשנות לתורה שבכתב, אבל ודאי שחלק גדול מהקורפוס שבידינו הוא הוספה של חכמים שלא ניתן לומר עליו שממש נאמר למשה מסיני, וגם כאן עלינו מוטל התפקיד של השיחזור והתיקון.
הלבני מביא מקורות והוכחות לרעיונותיו. לי אין את הכלים לקבוע עד כמה הן באמת מעוגונות באסמכתות, אבל ודאי הוא שאין כאן הסתכלות מדעית (שנתונה להפרכה וכו'). אך באמת אין זה העניין, מה שמרתק הוא, ההצצה לנבכי נפשו של מי שהכרנוהו בספרו "עלה לא נידף", כיצד הוא מיישב בתוכו את עולמו הדתי עם עולמו שעוסק במחקר מדעי של טקסטים בתלמוד ועם חוויותיו בשואה. זה הדבר שמספק לנו ספרו.

תודה לאריה

פרופ' דוד (וייס) הלבני, יליד תרפ"ח (1927), הוא חוקר תלמוד בעל שם. בנערותו נשלח לעבודות כפייה במחנות אושוויץ, גרוס-רוזן ומטהאוזן והוא היחיד מבני משפחתו ששרד. הלבני היגר לארצות-הברית, שם שימש בתפקידי הוראה שונים בבית-המדרש לרבנים במחלקה לדתות באוניברסיטת קולומביה, והנהיג את קהילת 'אורח אליעזר' שבצפון-מערב מנהטן. בשנת 2005 עלה לארץ ומאז הוא מלמד בחוג לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. בשנת 2008 זכה בפרס ישראל לתלמוד.

מחקרו המונומנטלי על התלמוד, 'מקורות ומסורות', החל לראות אור בשנת 1968 ונמצא בעיצומו. ספרו האוטוביוגרפי, 'עלה לא נידף – חיים של לימוד בצל המוות', ראה אור בישראל בשנת 1999, זכה להצלחה והרטיט לבבות רבים.

 
הקדמה מאת חיים באר

כשם שעמלק המקראי לא היה רק אויבם ההיסטורי המסוכן ביותר של בני ישראל אלא היה בראש ובראשונה אויבו הקוסמי של אלוהי ישראל כפי שמלמדנו רש"י בפירושו לפסוק "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ש"נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו", כך הציוויליזציה הנאצית ביקשה לא רק לכלות את העם היהודי כולו אלא גם איימה על ההגמוניה של אלוהי היהודים בקרב בניו.

מעולם לא הוטחו קטרוגים קשים כל כך כלפי שמיא ולא הופנו כלפי היושב במרומים כל כך הרבה דברי כעס וטינה כבימים שהמכונה הנאצית עבדה במלוא עוצמתה, ולאחר כן משהחלו להתגלות ממדי החורבן וההרס. חורבן בית ישראל בין השנים תרצ"ג-תש"ה היה כל כך טוטלי שהתאולוגיה היהודית התקשתה להתמודד עִמו.

לא פעם שאלתי את עצמי מה חשו בימים ההם אותם תלמידי חכמים צעירים – הני צורבא דרבנן – שהתקינו עצמם לחיים רצופים של לימוד, בשעה שקטסטרופה היסטורית יורדת לפתע פתאום על ראשיהם ועל העולם, קטסטרופה שלו זו בלבד שעוקרת אותם מארצם וממשפחתם ומבית מדרשם ושמה לאל את כל תוכניותיהם העתידיות, אלא גם מאיימת לרסק את מכלול אמונותיהם ודעותיהם שהיוו עד אז הדבק שליכד את כל רכיבי נפשם והעניקו לייעודם את המשמעות האחת.

חרדה זו מפני האסון המתרגש ובא, המקננת בין השיתין של כל מי שמקדיש את חייו ללימוד תורה, באה לכלל ביטוי מצמרר בספרות החורבן לדורותיה, החל בסיפורים הכלולים באגדות החורבן שבמסכת גיטין של הבבלי ועד לדפי ספרו של דוד הלבני 'עלה לא נידף' שנדפס לראשונה באנגלית ב-1996 ובעברית, בתרגומו של אבריאל בר-לבב, ב-1999.

ספר צנום זה, אחד המסמכים המסעירים שנכתבו על "חיים של לימוד בצל המוות", כשם כותרת-המשנה שלו, הוא סיפורו של אחד מ"בני ציון היקרים המסולאים בפז" שקטסטרופה היסטורית ריסקה באחת את תוכניותיו להקדיש את חייו ללימוד. נער כבן שש-עשרה או שמא שבע-עשרה היה דוד וייס בשעה ששכֵנם בעיר ההונגרית סיגט הקיש על חלון ביתם ב-19 במרץ 1944, ובישר להם שהגרמנים כבשו את הונגריה.

"סגרתי את הגמרא, את מסכת התלמוד שאותה למדתי," כותב דוד הלבני באיפוק שאינו מצליח להסתיר את עוצמת הרגשות, "ולא פתחתי שוב את הספר עד סוף 1945". קורא קשוב יכול להתרשם בנקל כי בנער הסיגטי התקיימו במלוא משמעותם דברי בעל תהילים "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי". במצוקתו הקיומית עד אז – אב שנטש אותו, את אמו ואת אחיותיו; דלות וחולי – דבק הילד בסבו הלמדן, הרב שעיה וייס, שנעשה לו תחליף לאב שנעלם, והתורה הייתה לחישוק המחשק אותם יחדיו. "סבא מצא בי את עצמו לחלוטין. ניתן לומר כי הגשים את עצמו באמצעות ידיעותי ולימודי", הוא כותב במקום אחד, ובמקום אחר הוא חוזר וכותב, "דרכי חי סבא את חייו מחדש". כך הם מהלכים דבוקים זה בזה כשיריעות ספר התורה כרוכים סביבם ומקיימים עצמם במשותף בעולם מאיים ורוחש רע עד לסלקציה באושוויץ, כשיוזף מנגלה תפס בצעיפו של הזקן בן השמונים ודחף אותו ימינה אל מותו, ואילו בנער הצליף בשוט ודחפו שמאלה.

אל מחנה וולפסברג, תת-מחנה בגוש המחנות גרוס-רוזן שבשלזיה תחתית, הגיע דוד הלבני "מספר ימים לפני חג השבועות, חג מתן תורה", כפי שהוא טורח לציין במפורש. הוא עבד שם בהעברת מקדחים לתוך מנהרה והחוצה ממנה. הסיפור שבעיני רוב קוראי הספר מהווה את גולת הכותרת של קורות אותם ימים הוא מעשה בדף מ'שולחן ערוך' אורח חיים, מהדורת פעסיל בלבן, דף מהלכות הפסח (אורח חיים, תלד) שהגיע לידי הלבני, הנער, בדרך פלאית. בשעת ארוחת-הביניים שסעד השומר הגרמני הוציא הלה כדרכו כריך, והשליך ארצה את נייר העטיפה. הנער שהבחין באותיות עבריות על גבי הנייר המוכתם בשומן, נפל לרגלי השומר והתחנן בפניו שייתן לו אותו. "הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. 'בבקשה', התייפחתי, 'תן לי אותו בתור מזכרת'. הוא נתן לי את הדף ואני לקחתי אותו למחנה ... באותם ימי ראשון שבהם היינו משוחררים, היתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר שבין המחנה ובין מעשיהם היהודים במהלך ההיסטוריה". במהלך השבוע הופקד הדף בידי אחד היהודים עד שאותו יהודי התמוטט ונלקח למשרפות. "וכאשר גופו של מר פינקלשטיין עלה בעשן", חותם הלבני את סיפורו, "הדף עלה אתו".

'עלה לא נידף' קרע בפנינו, הקוראים, צוהר הצצה מן המעלה הראשונה אל אשר התרחש בנפשם המיוסרת של בני תורה – מימי הילדים הארצישראליים ברומי ועד העילויים חובשי בית המדרש בימי חורבן בית ישראל באירופה – בעצם התרחשותם של ימי הרעה. ואולם, ספרו האישי של דוד הלבני הותיר בלב הקורא צרור שאלות לא פתורות שאעמידן על אחת – מה התחולל, ועדיין מתחולל, בקרבו של הלבני לאחר מעשה, משעה ששב ופתח את הגמרא לאחר כחמש מאות ימים של השבתה מאונס ועד לימינו אלה?

מאז שקראתי את הספר ההוא ניקרה בי השאלה אם הלבני, שלאחר עשרות שנים פוריות של לימוד, מחקר, יצירה והעמדת תלמידים, מצא בקרבו את כוחות הנפש להעלות על הכתב את זיכרונותיו מימי ילדותו ונעוריו, ימצא ביום מן הימים גם את הכוח לעסוק בשאלות תאולוגיות מייסרות. לא פעם, בשהותי בניו-יורק, כשנזדמנתי לקבלת שבת בבית הכנסת 'רמת אורה' שברח' 110 מערב, שם נהג הלבני להתפלל, הגנבתי בו מבט של פליאה ותהיתי אם האיש יסתפק בניחומים שמעניקה לו עבודת השם, בקיימו בגופו "תפילה לעני כי יעטוף" ולא ידרוש במופלא ובכואב. תחושת ספק זו חזרה וניעורה בי לאחר שעלה לארץ וקבע את ביתו בירושלים. לעתים השקפתי עליו בחשאי בשבתו במקומו הקבוע באולם-קריאה יהדות בספרייה הלאומית בגבעת רם – מקום שסגל חבורה מקרב תלמידיו הנאמנים שומר למענו עד הגיעו אל הספרייה – רואה אותו יושב כמימי עולם על התורה ועל העבודה ושוקד על מחקריו מוקף בספרים שכה חסרו לו בימי הרעה, ואת העולים אליו לרגל הפוקדים את מקומו ומבקשים מפיו דעת. או אז נדמה היה שהוא מוצא בתורה צינה וסוחרה מפני השאלות שאינן נותנות מנוח ומניח לספקות המכרסמים.

הספר האמיץ והחכם הזה, המוגש לקורא העברי, לבד מכך שהוא מעניק לפרופ' רבי דוד הלבני, תלמיד חכם עצום ומלומד דגול, ממד נוסף שלא הכרנוהו עד כה, הוא גם מותח באופן בהיר, פשוט וחד את מסלולה הפתלתול ורב-התהיות של התאולוגיה בין שתי תחנות – בין סיני לאושוויץ, בין מרומי ההוויה לתהומות הקיום, בין הפסגה הנושקת לשמים לבורות המוות הנוגעים בתהום רבה, בין המלאות שאין להכילה לריק ולאיִן שאין משלם בתבל. בכך הוא מעניק לנו נקודת אחיזה אמיתית שייאוש אין-סופי ותקווה זהירה אך ודאית משמשים בה יחד.

פתיחה: בין סיני לאושוויץ (הקדמה של דוד הלבני)

שני אירועים תאולוגיים מרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית. ההתגלות בסיני וה"התגלות" באושוויץ.[1][1]

באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה היעדרותו של האל.

ההתגלות בסיני הצביעה על קרבת האל אלינו, "ההתגלות" באושוויץ על ריחוקו מאִתנו.

בהר סיני הופיע האל לפני עם ישראל, פנה אליו ונתן לו תורה ומצוות; באושוויץ נעדר האל מקרבנו, זנח אותנו, ונתננו ביד אויב.

בין שני האירועים הללו התרחשה ההיסטוריה הרוחנית של עם ישראל, נעה חליפות בין חיבוק לריחוק, בין התערבות אלוהית להזנחה אלוהית, בין תחושת הקִרבה אל האל לתחושת הניכור והניתוק ממנו. מתנועת מטוטלת זו מושפע כל היבט בחיים הרוחניים שלנו: האופן שבו אנו מאמינים, מתפללים, לומדים תורה, והאופן שבו אנו מכריעים בנושאים דתיים פולחניים. הדרך שבה אנו תופסים את יחסו אלינו משפיעה על מקומנו ועל ייעודנו ביקום. עיקרי האמונה והתחושות הדתיות שלנו מעוצבים על-ידי תפיסה זו. התפילה בוודאי מושפעת מתנועה זו שכן היא קובעת אם נתמקד יותר בשבח גדולת האל מתוך כך שאנו מרגישים את נוכחותו, או נתאבל על חוסר יכולתנו להתקרב אליו, נעתור שלא יזנח אותנו, נתפלל "ורוח קודשך אל תקח ממנו" ונתחנן שימשיך לשכון בקרבנו.

אולם כיצד משפיעה תנועה רוחנית זו על לימוד התורה ועל הדרך שבה הכרעות הלכתיות ותאולוגיות נובעות מלימוד זה? ספר זה מוקדש למתן תשובה על שאלה זו.

בפרק א', 'על השואה ועל תפילתה', אני משחזר מזיכרוני מה הייתה כמיהתנו הגדולה ביותר במחנות ולמה התפללנו. בהקשר זה אני מציין את ההבחנה בין תפילה בנוכחות האל לבין תפילה בהיעדרו לכאורה. בפרק זה אקשור בין התרחשות השואה לבין תאוריית הצמצום הקבלית, הגורסת שהקב"ה צמצם את עצמו ומסר את הבחירה לבני-האדם.

בפרק ב', 'תיקון המקרא', אעסוק בשאלה כיצד קבלת התורה שלנו ולימודה השתנו לאורך התקופות של ההתרחקות הגדלה והולכת של האל מאִתנו: למן הימים שבהם זכו חכמים להשראה ישירה ומיידית של נוכחות האל ועד לימים הנוראים שמהם נעדר האל, ימי השואה. מן האמור בפרק זה עולה שבתקופת התורה שבכתב כשהקב"ה ציווה את דברו לא הייתה בחירה חופשית (שהרי אי-ציות למה שאמר הקב"ה אינו באמת חופשיות), ושבתקופת התורה שבעל-פה כשהסקת הלכה ופירושה נמסרו לבני-אדם אז באמת היה בידם החופש להחליט כהבנתם וכנטייתם.

פרק ג', 'שבירת הלוחות והולדת התורה שבעל-פה', סוטה מעט מהסגנון האישי של הפרקים הראשונים. בפרק זה אביא סקירה מקיפה על ההיסטוריה של התורה שבעל-פה, שבה אבחן כיצד התפיסה האמוראית המאוחרת והימי-ביניימית על אודות קיומה של תורה שבעל-פה שמימית שניתנה בסיני בנפרד מן התורה שבכתב, סותרת את הראיות המופיעות בכתבי-הקודש ובספרות התנאית. משמעות אבחנה זו היא כי בהיעדרו של האל, אף תורתם של החכמים הגדולים ביותר הינה יצירה אנושית, החשופה לטעויות אנוש.

בפרק ד', 'אפילוג: בין אושוויץ לסיני', אשוב לנושא המרכזי, כיצד השפיעו אירועים אלה על לימוד התורה, על הכרעות הלכתיות ותאולוגיות הנובעות מלימוד זה, ועל תפילתנו לנוכח היעדרות האל.

ספר זה מתייחס בעקיפין גם לשאלה שמאמינים אינם פוסקים מלשאול: מדוע בתקופת השואה לא התערב האל להציל את ישראל מכיליון כשם שהציל אותם בימים קדמונים? המענה של הספר לשאלה כבדת משקל זו טמון במסר העולה מכל דפיו: כאשר האל התערב בחייו הרוחניים של עם ישראל, נתן לו את התורה ואף ציווה עליו ציוויים, הוא התערב גם בחייו הפיזיים, שמר עליו ואף ביטל לעתים את הבחירה החופשית של מדכאיו ולא נתן להם להפיק את זממם (הקשיית לבו של פרעה וביטול הבחירה החופשית שלו הם דוגמה – גם אם בכיוון הפוך – להתערבות מעין זו). אולם מנגד, בעידן של התערבות אלוהית, הבחירה החופשית של עם ישראל עצמו אינה שלמה. כאשר אלוהים בעצמו מצווה, הרי שאי-ציות לו אינו ברֵרה אמיתית. התפילה "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך" אינה מתנגשת עם הבחירה החופשית.

לא כן בתקופת התורה שבעל-פה. תקופה זו התאפיינה בכך שההתערבות הרוחנית פסקה. התורה נמסרה לבני-האדם לפרשה לפי דעתם ולהשלימה על-פי הבנתם. ברוח זו מלמדת אגדת חז"ל שאפילו משה רבנו לא הבין את דברי רבי עקיבא, ובהתאם לכך קבעו חז"ל עצמם שבלימוד התורה אין לקבל הוראה מלמעלה ("לא בשמים היא"). אלוהים פסק אפוא מלהתערב באופן פעיל בחיי עם ישראל, אך כתוצאה של אותו מצב, הבחירה החופשית של אויביו, בחירה שהוענקה להם בשעת ברייתם, חזרה וניעורה. תוצאתה הקשה ביותר היא השואה.

תוכן העניינים

 הקדמה: בין "עלה לא נידף" ל"שבירת הלוחות" מאת חיים באר 

מבוא להגותו של דוד הלבני מאת פיטר אוקס 

פתיחה: בין סיני לאושוויץ 

פרק א: על השואה ועל תפילתה  

פרק ב: "תיקון המקרא" 

פרק ג: שבירת הלוחות והולדת התורה שבעל-פה  

אפילוג: בין אושוויץ לסיני

'שבירת הלוחות' בפרספקטיבה תאולוגית מאת פיטר אוקס 

ביבליוגרפיה  

מפתחות