יומן אבל - רולאן בארת (ספר)

26 באוקטובר 1977- 15 בספטמבר 1979

מאת רולאן בארת

 אחרית דבר: דרור משעני

 מצרפתית: חגית בת עדה.

 עיצוב עטיפה: טליה בר.

 300  עמ',

נובלה,

הוצאת כתר

2010

רולאן בארת (12 בנובמבר 1915 - 25 במרץ 1980) (Roland Barthes) היה מבקר ספרות, חוקר ספרות, תאורטיקן חברתי וסמיוטיקאי צרפתי.

רולאן בארת, היה בן יחיד להוריו. אביו נפטר כאשר היה בן שנה (היה לו אח למחצה). הוא היה הומוסקסואל מוצהר. לא נשוי וקרוב מאד לאמו. בשנים האחרונות אמו הייתה חולה, הוא גר איתה בפאריס וטיפל בה.

ב-26 באוקטובר 1977, יום לאחר מות אמו האהובה אנרייט, החל רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים במאה העשרים, לנהל יומן סודי המתעד את אבלו. במשך שנתיים כתב בארת באופן יומיומי כמעט, את כאבו על מות האם ואת געגועיו אליה. בצד הרהוריו על החיים, על המוות ועל הכתיבה.

יומן אבל שהיה גנוז במשך 30 שנה בעיזבונו של בארת, ראה אור ב-2009 ועורר בצרפת התרגשות רבה. רשימות היומן, שהן שילוב בין טקסט אינטימי ויצירת מופת ספרותית, פותחות צוהר לחייו של אחד מגדולי היוצרים בזמננו, מחבר "מחשבות על הצילום".

בהקדמה לספר כותב דרור משעני (בין השאר) :

 בראשית 2009, כמעט שלושה עשורים לארח מותו של רולאן בארת ב -26 במרץ 1980, פורסמו בצרפת שני ספרים מפרי עטו שלא פורסמו לפני כן: "מחברות מסע לסין" 
(Carnets de voyage en Chine) והספר שלפניכם. "יומן אֵבֶל".

 פרסומו של "יומן אבל" עורר סערה בקרב חבריו ומוקיריו של בארת. פרנסוא ואל, העורך של רוב ספריו של בארת וידידו הקרוב, טען כי רשימות היומן שנכתבו בין 1977 ל -1979, בעקבות מות אמו, ואשר נשמרו בארכיון המו"לות הצרפתי JMEC , לא נועדו לפרסום, בוודאי לא כצורתן. אריק מרטי, חברו הקרוב של בארת בשנותיו האחרונות ועורך מהדורת "כל כתביו", הגן בתוקף על זכותו של מנהל העיזבון - אחיו למחצה של רולאן בארת, מישל סלזדו - להביא את מחברות היומן לפרסום.

בוויכוח סביב פרסום היומן יש כדי להעיד לא רק על חיוניותה הנמשכת של יצירת בארת, שמוסיפה להפרות את המחשבה והכתיבה התיאורטית בצרפת גם שנים רבות לאחר מותו באמצעות היצירות שהוא ממשיך "לשלוח" אליהן מעיזבונו, אלא גם על אופיו של הטקסט "יומן אבל".

רשימות היומן נכתבו בכתב יד, בעט ובעיפרון, על גבי כרטיסיות קטנות, והן ללא ספק עבודת כתיבה שלא נשלמה לגמרי. יש בהן עמימויות, חזרות וקיטועים שאמנם הם אופיניים לכתיבה היומנית באשר היא, אך לעיתים נדמה כי הם נובעים ממצבן של רשימות היומן המסוימות האלה, שהעבודה עליהן לא הגיעה לכדי השלמה.

בתרגום לעברית ניסינו להאיר את הטקסט בל לפגוע באופיו: ליווינו אותו בהערות אחדות, שחלקן מבוססות על ההערות שנוספו למהדורה הצרפתית וחלקן מיועדות לקוראי העברית; וביארנו שמות אחדים של אנשים, מקומות, ויצירות, המיוצגים ברשימות היומן בראשי תיבות או באמצעות סימונים אחרים. יתר השמות המופיעים בראשי תיבות מתייחסים לחברים ולקרובי משפחה של רולאן בארת.

אנרייט בנז'ה נולדה בשנת 1503. ב-1913 נישאה ללואי בארת, ובנובמבר 1915 נולד בעיר שרבור נם היחיד רולאן. פחות משנה אחר כך נהרג לואי בארת במלחמת העולם הראשונה ואנרייט ורולאן עברו לעיר ביון; מאוחר יותר, מאמצע שנות העשרים, התגוררו בפריז. רולאן בארת היה קרוב לאמו במשך כל חייו - ובשנותיה האחרונות התגורר עמה בדירה בפריז, שבה המשיך לחיות לאחר מותה של אנרייט ממחלה קשה, באוקטובר 1977, הוא מת פחות משלוש שנים אחריה, בעקבות תאונת דרכים.

(עמודים 5-7)

כאשר מתה אמו, בארת רולאן התחיל לכתוב את היומן שלו. לפעמים מספר פעמים ביום, ללפעמים דילג על ימים. לא הרבה. מעט. מספר משפטים מידי פעם. מחשבות, הגיגים, הרגשות. כיאה להוגה דעות, ניסה להסביר, להסביר בעיקר לעצמו, להבין.

מהו האבל, מה כואב, למה כואב. מהו היגון. הוא מחטט בכאבו באובססיביות. חופר בו.

הוא מביע פחד, עצב, כעס, הרבה בדידות, ריקנות, אובדן.

כאשר קראתי, סימנתי לי הרבה דפים. הנה חל ק מהם

 26 באוקטובר 1977 (יום מות אמו)
ליל כלולות, לילה ראשון. אולם - לילה ראשון של אבל?

27  באוקטובר 
בכל בוקר, סמוך לשעה שש ושלושים, בחוץ בחושך,  קרקוש המתכת של פחי האשפה.

היא נהגה לומר בהקלה: הלילה נגמר סוף סוף (היא התייסרה בלילות, לבדה, דבר מחריד(.

27  באוקטובר 
כולם מחשבים – כך אני מרגיש – את דרגת העוצמה של האבל. אולם אי אפשר (הסימנים פעוטים, סותרים זה את זה) לאמוד עד כמה אדם נפגע.

29  באוקטובר 

במשפט "היא אינה סובלת עוד", למה הכוונה ב"היא" מה פשר זמן ההווה הזה?

5 בנובמבר.

אחר צהריים נוגה. אני קונה עוגת פיננסייה קטנה בקונדיטוריה (איזו טפלות). הזבנית הצעירה, המשרתת לקוחה, אומרת זהו זה. אלה היו המילים שנהגתי לומר לאמא כשהבאתי לה דבר מה בעת שטיפלתי בה. פעם אחת, לקראת הסוף, בהיותה מחוסרת הכרה למחצה, חזרה כהד על על הזהו זה (זהו, אני כאן, מילים שאמרנו זה לזה כל החיים).

המילים האלה שאמרה הזבנית מעלות דמעות בעיני. אני בוכה זמן ממושך.

11 נובמבר

בדידות = אין בביתך אחש שתוכל לומר לו: אחזור בשעה זאת וזאת, או שאליו תוכל לטלפן (ולומר) חזרתי.

11 נובמבר

יום נורא. אומלל יותר ויותר. אני בוכה.

14 בנובמבר

במובן מסוים, אני מתנגד לשימוש במעמד "האם" כדי להסביר את יגוני.

30 בנובמבר

לא חומר אבל. זה פסיכואנליטי מדי. אינני שרוי באבל. יש בי יגון.

7 בדצמבר

עתה לפעמים עולה בי במפתיע כמו בועה שמתפוצצת: ההבנה: היא איננה עוד, היא איננה עוד, לעולמי עד ובאורח מוחלט. היא נטולת ברק, נטולת שם תואר – מסחררת משום שהיא חסרת משמעות (בלי כל פרשנות אפשרית)

כאב חדש.

11 בדצמבר

בלב לבו הקודר של בוקר יום ראשון חרישי זה:

עכשיו עולה בי אט אט הרעיון הציני (הנואש): איזו משמעות תהיה לחיי מעתה ואילך?

סמוך ל-12 באפריל 1978: לכתוב כדי לזכור? לא כדי שאני אזכור, אלא כדי להילחם בשיברון הלב של השכחה כאשר היא מסתמנת כמוחלטת. ה"אין שום זכר" - בקרוב - בשום מקום, בשום אדם.

 הצורך ב"אנדרטה"

Memento illam vixisse

*"בלטינית: זכור שהיא חייתה

13 ביוני 1978

 לא, לא לכלות את האבל (את היגון) (מחשבה מטופשת שהזמן ישים קץ) אלא לשנות אותו, להחליף אותו, להסב אותו ממצב סטטי (שיתוק, מחנק, הישנות אותו דבר עצמו שוב ושוב) למצב נזיל.

24 ביוני 1978

 באבל שהופנם אין כל סימנים. זוהי השלמתה של הפנמה מוחלטת.

עם זאת, כל החברות הנבונות קודדו את האבל וקבעו כללים להחצנתו.

 המצוקה של החברה שלנו נעוצה בכך שהיא מחצינה את האבל.

פריז 31 ביולי 1978

אני שרוי ביגוני והדבר גורם לי אושר

איני יכול לשאת כל מה שמונע ממנע להיות שרוי ביגוני.

20 באוקטובר 1978

יום השנה למותה של אמא קרב ובא. אני מפחד, יותר ויותר, כאילו ביום ההוא (25 באוקטובר) יהא עליה למות פעם שנייה.

15 בספטמבר 1979

ישנם בקרים נוגים כל כך.....

לקח לי הרבה זמן לקרוא את הספר. קראתי טיפין טיפין.

ואני רק חושבת ותוהה, אם הספר הזה היה בידי, כאשר נפטר אבי, האם הוא היה עוזר לי באבלי.

ממליצה על הספר

 ביקורות באתר לספרים של רולאן בארת

אשמח אם תגיבו