יומן - הלן בר (ספר)
|
יומן - הלן בר (ספר)
יומן - הלן בר (ספר)בגיל 21 , הלן בר, סטודנטית לתואר שני בספרות אנגלית בסורבון, מתחילה לכתוב יומן. השנה היא 1942 , ועל אף ששמיה של פריז הולכים ומתקדרים, כשהיא פוסעת ברובע הלטיני שטוף השמש בדרכה לקונצרט מלווה בבחור אפור עיניים, היא מדמה שהיא בארץ פלאות. היא מאוהבת והיא מאושרת.
הוצאת מודן
2010
סדרה לספרות יפה בעריכת ארנית כהן-ברק,
תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי,
287 עמוד
היומן נכתב במקור בין השנים 1942-1944
הספר "יומן" מביא את תרגום היומן האוטנטי שכתבה הלן בר בין השנים 1942-1944.
הלן בר, צעירה יהודיה ממשפחה אמידה בשנות העשרים לחייה, סטודנטית מצטיינת בסורבון ונגנית כינור, מעולם לא התייחסה בכובד ראש לפן היהודי בחייה, וחיה כצרפתייה לכל דבר עד המלחמה.
היומן של בר נפתח בתיאורים מקסימים של טיולים בפריז וברחובתיה, בהגיגים של בר על הלימודים, על נגינה והאזנה ליצירות ובעיקר בהגיגים על בחורים. ואכן, בתחילתו של היומן כמעט אפשר לשכוח את התקופה האיומה בה נכתב היות ובר מנהלת עדיין חיים רגילית וקשיי המחסור, שמעיקים על מרבית היהודים בתקופה ההיא, עדיין זרים לה.
לאט אנו נחשפים, בעדינות ובצניעות, לפירורי מידע על המלחמה ולהשקפתה של בר עליה, עד שאנו נחשפים בבהירות כואבת לכל הניגודים שאפפו את בר – הניגודים בין האור והאפלה שמשתלטת על מציאות חייה ולבה של בר.
הסימנים שמבשרים עתיד קודר למדי עולים לראשונה כשבר מעלה לראשונה את סוגיית הטלאי הצהוב, בר מתלבטת כיצד עליה לנהוג בטלאי (ואם בכלל לענוד אותו) - "שוחחנו על עניין התג. באותו רגע החלטתי שלא אענוד אותו. זו הייתה בעיני תועבה והפגנת צייתנות לחוקים של הגרמנים. הערב שוב השתנה הכל: זו פחדנות בעיני לא לענוד אותו, פחדנות כלפי מי שכן יענדו.אלא שאם אענוד אותו, אני רוצה להיות כל הזמן מאוד אלגנטית ולשאת את ראשי בגאון, שהאנשים יראו מה זה. אני רוצה לעשות את הדבר הכי אמיץ. והערב אני חושבת שהדבר הכי אמיץ הוא לענוד אותו." (עמ' 49-50), ומתארת את ההליכה ברחוב כשהטלאי מתנוסס על חזה ואת מבטי העוברים והשבים – אלו שבחרו להסיט מבט, אלו שבחרו להתעלם, אלו שבחרו להגיב ואלו שבחרו להצביע ולהתלחשש מאחורי גבה
מהרגע שסוגיית הטלאי הצהוב עולה לראשונה בר נחשפת וחושפת לקורא עוד ועוד סימנים כאלו, ומבינה שקו סמוי מן העין מפריד בין יהודים ולא יהודים. סימנים אלו מגיעים לשיאם כשאביה של בר, ריימונד בר, נעצר ונשלח למחנה בדראנסי, ממנו נשלחו יהודים לאושוויץ.
באותו הרגע משתנים הדברים שהיא מעלה על הכתב, הן בנימתם והן בנושא שלהם. בר מבינה שחובתה להישאר בפריז, לעזור ככל יכולתה (והיא אכן התנדבה בארגון סיוע וטיפלה בילדים שהוריהם נעצרו או נשלחו למחנות) ולתעד את האירועים היות והיא חיה את ההיסטורה - "עלי לכתוב, אם כן, כדי שאוכל להראות אחר כך-לבני האדם באיזו תקופה חיינו. אני יודעת שרבים ילמדו לקחים גדולים יותר ויחשפו עובדות איומות יותר. אני חושבת על כל המגורשים, כל מי שנמקים בבתי-הכלא, כל מי שיתנסו בניסיון הגדול של העזיבה. אבל אסור שזה יגרום לי לנהוג בפחדנות, כל אחד במעגל הקטן שלו יכול לעשות משהו, ואם הוא יכול, הוא חייב" (עמ' 153).
ועם הרדיפות, הפחד ומציאות החיים הקשה בר ממשיכה לחיות ונשארת מאוהבת בארוסה, בפריז ובחיים. בר לא הפסיקה לחפש וגם למצוא את הדברים היפים שנשארו בעולם, אם זה על ידי התכתבות עם בחורים, פגישות עם ידידים, טיולים בפריז, לימודים, נגינה והאזנה למוסיקה, קריאת ספרים ושירה, או סתם תשומת לב מיוחדת וציורית למזג אוויר נעים. בר עדיין מאמינה כי האמנות יכולה לשמש מקלט מפני הכיעור האנושי.
בר המשיכה להסתובב ברחובות פריז עד לרגעיה האחרונים בפריז, לפני שנעצרה ונשלחה לברגן- בלזן, שם מצאה את מותה ימים ספורים לפני שחרור המחנה.
היומן שבר כתבה לעצמה כתוב בשפה עשירה, בפיוטיות,בסגנון ציורי ישיר, בצלילות מיוחדת ובאיזון מושלם בין מחשבות ורגשות. מלבד היותו תיעוד חשוב של האירועים ההיסטוריים, זהו תיעוד מרגש של נחישות, אומץ ואצילות נפש.
תודה ליעל
אשמח אם תגיבו
Article viewed 442 times