הפרוטה והירח‏ - סומרסט מוהם (ספר)

הוצאת זמורה ביתן

שנה: 1986 

מאנגלית אהרן שלם

הספר 'הפרוטה והירח' נכתב בשנת 1919 בהשראת חייו של הצייר פול גוגן. המספר מתאר סוכן בורסה בורגני לונדוני עם משפחה מסודרת של אשה ושני ילדים (לגוגן היו חמישה) שלפתע בגיל 40 מחליט לעזוב את ביתו ולעבור לפריס. מספר הספר מתואר כידיד המשפחה שנשלח לשכנע את האיש, צ'ארלס סטריקלנד שמו, לחזור למשפחתו. כאן אנו נכנסים להתמודדות מרתקת בין מה שהייתי מכנה בינוניות לבין גדלות. מסתבר שהבינוני יתכן שהוא טוב, מהוגן וכו' אבל הוא בינוני, לעומתו הגדול יתכן שהוא אכזר ונבזי אבל גדול. משפחתו של סטריקלנד, דהיינו אשתו וגיסה בטוחים (וכך גם רצות השמועות) שסטריקלנד ברח עם אשה צעירה ובוודאי שוכן באחד המלונות המפוארים בפריז. (וכי לדעת הבינוני יכולה להיות סיבה אחרת לעזוב אישה ילדים ופרנסה?). האמת היא, שסטריקלנד הגיע חסר כל לפריז רק כדי לממש עצמו ולצייר.
וכך מתנהל תחילת הדו-שיח בין שליח המשפחה (הסופר) לסטריקלנד:

-לא עלה בדעתך שאשתך אומללה נורא?
-היא תתגבר.
-האם היא ראויה שתנהג בה יחס שכזה?
-לא.
-יש לך תלונות איזשהן כלפיה?
-שום תלונות.
-אם כך,האין זה מפלצתי לעזוב אותה באופן כזה, אחרי שבע-עשרה שנות נשואין, ובלי שהיה בה שום פגם?
מפלצתי.
הצצתי אליו בהפתעה..הסכמתו הלבבית עם כל מלה שאמרתי השמיטה את הקרקע מתחת רגלי. הדבר העמידני במצב מסובך, שלא לומר מגוחך. התכוונתי להפציר, לחדור אל הלב, להוכיח, להתריע ולייסר, אפילו לגעור, ואם צריךלכעוס ולעקוץ; אבל מה לכל הרוחות עושה מחנך כאשר החוטא מוכן להודות בחטאו בלי כל הסוס ורתיעה? הייתי חסר נסיון, הואיל ומנהגי שלי היה תמיד להכחיש הכל...
-לכל הרוחות, אדם לא יכול לעזוב אשה בלי פרוטה.
- מדוע לא?
-איך היא תחיה?
- אני פירנסתי אותה במשך שבע-עשרה שנה. למה שהיא לא תפרנס את עצמה לשם שינוי?
-היא אינה יכולה.
- שתנסה.
-אינך מרגיש כלפיה כלום עוד?
-אפילו לא שמץ.
הדו-שיח עובר לילדים. וכך הוא שואלו בהמשך:
-אבל האינך מחבב אותם? הם ילדים כל כך נחמדים. בכוונתך לומר שאינך רוצה עוד כל קשר איתם?
-באמת אהבתי אותם כשהם היו ילדים, אבל עכשיו שהם גדלים אין לי שום רגש מיוחד אליהם.
-זה פשוט לא אנושי.
-אני מניח.
-נראה שאתה אינך מתבייש אפילו קצת.
-אני באמת לא מתבייש.
ניסיתי גישה אחרת.
- כולם יחשבו שאתה חזיר מושלם.
-שיחשבו.
לא תהיה לזה כל חשיבות בעינך, לדעת שאנשים מתעבים אותך?
-לא.

הדו-שיח מתארך, אבל זה לא באמת ויכוח, הגדלות לא נמצאת בכלל בקו של הבינוני, זה משהו אחר לגמרי.

אבל כאן נכנסת לתמונה דמות מורכבת הרבה יותר. סטרוב, אדם רגשן וטוב לב, שאוהב את אשתו (בלאנש) אהבת נפש הוא צייר שמצייר ציורים המוניים ומתפרנס בכבוד. אבל הוא היחיד ממש שמבחין בגדלותו האלמותית של הצייר סטריקלנד. איך נגדיר אדם כזה? מעשיו בינוניים כי לזה הוא מסוגל להגיע אבל הוא מבחין (לבדו!) ומעריץ את הגאונות. סטריקלנד מתנהג כלפיו בנבזות נוראית, הוא לועג לו ומגרש אותו בזלזול כל אימת שהוא רוצה להתקרב ולעזור לו. בהמשך סטרוב מציל את סטריקלנד ממוות, מכניסו לביתו ומטפל בו במסירות כמה חדשים. וסטריקלנד? נשאר בביתו של סטרוב עם אשתו האהובה שהתאהבה בו בעוד שסטרוב שנזרק מחוץ לביתו שרוי בגעגועים אין סופיים לאשתו. לאחר שסטריקלנד זרק מעצמו גם את האשה הזו, היא התאבדה.

חישבו על עוצמת רגשותיו של סטרוב לאחר מות אשתו האהובה בגרמתו של סטריקלנד..הוא נכנס לביתו הריק, ומוצא שם ציור מגולגל, וכשהוא פורשו מתברר שזה ציור-עירום. וכך הדבר מתואר בספר:
נשימתו נעצרה בקירבו. התמונה היתה של אישה שרועה על ספה, זרועה האחת תחת ראשה והאחרת מוטלת לאורך גופה; ברכה האחת היתה מורמת, ורגלה האחרת פשוטה לפנים. התנוחה היתה תנוחה קלאסית. סטרוב נתקף סחרחורת. זו היתה בלאנש. יגון וקנאה וחרון אחזו בו, והוא צעק בצרידות; הדיבר נאלם בפיו; הוא קפץ את אגרופיו והניפם דרך איום לעומת אויב בלתי נראה. הוא צרח בכל גרונו. הוא לא ידע את נפשו. לא היה ביכלתו לשאת את זה. זה עבר כל גבול. הוא הביט על סביבותיו בעיניים פראיות ותר אחר מכשיר כלשהו; הוא רצה לנתץ את התמונה לרסיסים; אסור שתתקיים עוד רגע אחד. הוא לא ראה דבר שיהיה בו לשרת את מטרתו; הוא הפך בין כלי הציור שלו; איכשהו לא עלה בידו למצוא מאומה; הוא היה איחוז טירוף. לבסוף נזדמן לו הדבר שחיפש, יעה גדול, והוא עט עליו בקריאת נצחון. הוא חטפו כמו היה פגיון, ורץ אל התמונה.

נחשוב, מה היינו עושים במקרה כזה? מי שמבין את העיקרון שבא הספר ללמד כבר יודע מה עשה סטרוב.
סטריקלנד, כמו שניתן לצפות התיחס לנשים בצורה שובניסטית למדי:
כשאשה אוהבת אותך היא לא תדע מנוח עד שתכבוש את נשמתך. מפני שהיא חלשה ויש לה תאוות השלטון, ובפחות מזה היא לא תסתפק. יש לה מוח קטן, והיא שוטמת את המופשט, שאותו אינה מסוגלת לתפוס. היא עסוקה בדברים חומריים, ורוחשת קנאה לנעלה. נשמתו של הגבר נודדת במחוזות-העל של היקום, והיא חותרת לכלוא אתה במעגל הצר של ספר-החשבונות שלה. אתה זוכר את אשתי? ראיתי את בלאנש איך לאט לאט היא מנסה את כל התכסיסים שלה. בסבלנות לאין קץ היא התכוונה למשוך אותי אל המלכודת ולכבול אותי. היא רצתה להוריד אותי לרמה שלה; לא היה איכפת לה מאומה ממני, היא רק רצתה שאני אהיה שלה. היא היתה מוכנה לעשות למעני כל דבר בעולם חוץ מהדבר היחיד שרציתי: לעזוב אותי לנפשי.

את שנות חייו המיוסרים האחרונים בילה פול גוגן באיים הפולינזים שבאוקיינוס השקט, וכן עושה בן-דמותו סטריקלנד. לזה מיוחד חלקו האחרון של הספר. הספר מלא בתובנות קצרות וארוכות ועל אף סגנונו המיושן  (הספר לא קולח, אולי בגלל התרגום) הוא מהנה מאד ומעורר מחשבה.
אשמח לדעת התרשמות ממי שקרא את ספרו האחר המפורסם של מוהם: בכבלי אנוש.

תודה לאריה
 

יליאם סומרסט מוהם נולד ב-1874 וחי בפאריס עד גיל עשר. הוא התחנך בקנטרברי ובאוניברסיטת היידלברג. הרומן הראשון שלו בכבלי אנושי, הופיע ב-1915 והוציא לו מיד שם בינלאומי. הפרוטה והירח התפרסם ב-1919 והגדיל את שמו כמספר מרתק ומבריק. ב-1927 השתקע מוהם בדרום צרפת, שם חי עד למותו ב-1965.

ביקורות באתר לספרים של סומרסט מוהם


אשמח אם תגיבו