גנבת השואה שלי - נעם חיות (ספר)

" "איני יודע מה שמה של הגנבת, אך דמותה חרותה היטב בזיכרוני. (...) ביום הגנבה היא לבשה בגד בהיר שאיני יכול לתארו בדיוק, אבל אני זוכר איך, ברגע המעשה עצמו, כשניתקה ממני את מבטה והחלה לרוץ וגבה אלי, הוא התנפנף על גופה הצנום. רוח לא נשבה באותו יום חם והביל במורדות הצפוניים של הרי ירושלים, ובכל זאת הבגד הבהיר הזה עוד מתנפנף בזיכרוני. מנוסתה היתה מראה יומיומי , ונראתה לי כמעט טבעית, לכן איחרתי מאוד להבין שהילדה הזאת ברחה וברשותה הנכס הרגשי והרוחני היקר ביותר שהורישו לי אבות אבותי – השואה שלי".

כך מתאר נעם חיות את החוויה שעוררה בו, כעבור שנים, את הצורך לספר את סיפור חייו הצעירים. תחילת הסיפור במושב ותיק ומבוסס בעמק יזרעאל, לב הקונסנסוס הציוני, חממה לטיפוח האמונה בצדקת הדרך – וסופו בשוליים האידיאולוגיים של החברה הישראלית של שנות האלפיים.

הילד השובב גדל ונהיה נער פעלתני, צעיר חסון שמטפח את גבריותו, אוהב בנות ובילויים, ופטריוט נלהב. הוא מתגייס ליחידה קרבית, מתנדב לקצונה ואף נשלח אל מעבר לים לשמש תועמלן רהוט למדינתו ולצבאה. אבל בינתיים, מתחת לסף התודעה, מתחוללת בו טלטלה רגשית, מוסרית ורעיונית שבמרכזה מתקבע בזיכרונו המפגש הקצרצר עם אותה ילדה פלסטינית קטנה, שעל כתפיה הצנומות הוא מטיל, כמעט בכעס, את לבטיו וייסוריו. המאמץ לגלות ולהבהיר לעצמו, ואולי גם לה, את ההקשר כולו, מחדד את זיכרונן של חוויות אחרות שנכרכות זו בזו בסערה.

גנבת השואה שלי הוא תיעוד כן, אישי וישיר ומחוספס לפעמים, של מהפך שחל בחייו של צעיר ישראלי – אחד ממעטים שהולכים ומתרבים, אם בדממה ואם בזעקה. " (כל הכתוב על גבי כריכת הספר)

מודה ומתוודה, חקרתי את האינטרנט לעומק ( או לפחות את כל הקישורים שהופיעו בחמשת העמודים הראשונים בחיפוש שעשה גוגל כשהקשתי את שם הספר), רציתי לגשש קצת אחר תגובות של מי שקראו את הספר, ובעיקר של מי שקרוב לוודאי לא יקראו אותו, אבל בטוח יהיה להם מה להגיד.

לא מצאתי תגובות שטנה, לא מצאתי תגובות חדות, מתנגחות, מאיימות, לא מצאתי שום התייחסות לא אוהדת לספר. עכשיו, אחד מן השניים בטוח נכון:

1. הספר לא הגיע לתודעה הציבורית הרחבה ולכן לא זוכה להתייחסות.
2. ידם של מאשרי הטוקבקים באתרים השונים הופעלה הפעם בצורה חד משמעית.

אני? אני נוטה יותר לכיוון ההשערה השנייה, בתוך עמי אני חיה, ויודעת שכל ניסיון לבטא דעה הומאנית שאינה מאלילה בד בבד את העליונות של התרבות היהודית, ואותנו כיושבי מדינת ישראל אשר הם בניה המוסריים שמהווים אור לגויים, נדון בשלב זה או אחר להטחת רפש והשמצה אישית של בעל הדעה (גם אם ההשמצה אינה רלוונטית כלל לאדם עצמו).

לכן אולי, קשה לי לכתוב סקירה כנה אמיתית וכזו שבאמת תחשוף מה אני חושבת על הספר. אני יכולה לציין שעם סיום הספר הייתי חייבת מרחק מה ממנו על מנת לנסח את חווית הקריאה שלי בצורה שתהיה נהירה לקוראיה לפחות באופן חלקי. אם אנסה לתאר את חווית הקריאה שלי, זו שנוגעת להיבטים הרגשיים שעלו לי בעת הקריאה גופא, אני יכולה להתחיל בזה ששמחתי שמחבר הספר והעורכת בחרו שלא להרחיב בדוגמאות חריפות המתארות את התנהלותם של חיילי צה"ל בשטחים כשבחרו בהתנהגות לא מוסרית (זה ניסוח שהוא סוג של אנדרסטייטמנט, אבל נועד לספק את שביעות רצונם של מי שאלוהים מדבר מגרונם, עטם ובכלל שוהים צמוד לשכינה כמעט בכל רגע ביממה). כל תיאור של אירוע כזה גרם ללב שלי לזוז בחוסר נוחות, בשלב מסוים אני חושבת שנמלאתי מועקה כשהמחבר עמד לחשוף עוד סיפור שנתקל בו במהלך שירותו הצבאי או ששמע מחיילים אחרים, ובכל פעם נשמתי לרווחה אחרי שקראתי בלי אוויר כמעט את התיאורים, כשגיליתי שמישהו חס על הקוראים בבואו לחלוק איתם פכים משירות לא מוסרי בצה"ל.

מותר לבקר את הצבא, מותר לבקר אנשים ששירתו בצבא, אין אדם שחסין מביקורת, אין גוף שחסין מביקורת, זו מהותה של דמוקרטיה, זהו בסיסה המוסרי של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, וזה משהו שהולך והופך לבעייתי ככל שסוגיות מסוימות במדינת ישראל הופכות לפרות קדושות.

לאורך ההיסטוריה האנושית כולה, ובזה מדינת ישראל אינה שונה משום מדינה אחרת לאורך ההיסטוריה, מלחמות התוו גורלן של אומות, ובמלחמות קורים רק דברים רעים. כמי שקמה מחורבותיה של אומה שהותירה השואה, כמי שההיסטוריה שלה רוויה חיים על החרב או בהגנה ממנה, התעצבה הזהות היהודית ישראלית ככזו שחייבת להגן על עצמה. "להגן" זו מילת המפתח, כי האתוס שעליו גדלנו בחברה הישראלית, לפחות עד לתקופה בה גדלו והתחנכו בני דורי, הוא שמדינת ישראל מגינה על גבולותיה ועל עמה. שום דבר לא נאמר שם על לחימה לצרכים אחרים, אף כי ההיסטוריה כפי שהיא נחשפת בשנים האחרונות מעידה גם על שיקולים שונים שקבעו מדיניות ביטחונית במדינה.

הספר של נעם חיות לא עוסק בזה, לפחות לא בכל זה, לפחות לא ברמה של דיון פילוסופי (כמו שעושה ספר אחר שיצא לאחרונה, ספרו של אבינדב בגין - בנו של בנימין בגין ונכדו של ראש ממשלת ישראל לשעבר - מנחם בגין ז"ל), הוא מספר את סיפור חייו של נער אחד, מושבניק - מלח הארץ, שגדל במשפחה שורשית, שאביו היה איש צבא, אימו מורה וכל חבריו גדלו על האתוס הציוני. הוא נכדם של ניצולי שואה, והביקור שלו במחנות ההשמדה היווה גורם משמעותי בהגדרת הזהות שלו, זו שהתעצבה עד לגיוסו לצבא.

מהבחינה הזו נעם חיות לא שונה מכל נער מתבגר אחר לפני השירות לצבא. הוא בהחלט תוצר של הלאומיות היהודית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחברה הישראלית לאורך שנות קיומה (חילונית ודתית כאחד). הוא גדל על כך ש"אין לנו ארץ אחרת", ושהשירות בצבא הוא חובה שאין להינתק ממנה. רק שנים אחרי שירותו הצבאי הוא מצליח לראות את חייו דרך פריזמה אחרת, כזו שנובעת מבחינה מחודשת של כל אותם ערכים שהרכיבו את זהותו.

רציתי לפתוח את הסקירה שלי בציטוט דבריו של לייבוביץ, אלו שנאמרו לאחר כיבוש עזה ושטחי הגדה ב 1967, אינני זוכרת את הנוסח המדויק של הדברים, אך הם נוגעים לכך שהפיכת מדינת ישראל לבעלת שליטה על עם אחר, תפגע בחוסנו המוסרי של העם. טיבם של דברים לחלחל פנימה, היה הסאב טקסט של דבריו, האלימות ההכרחית של שלטון כובש - על מנת שישליט סדר, לא תיעצר בגבולות הארץ, ותהפוך אותנו לחברה אלימה. לייבוביץ צדק, עד כמה ידע שצדק עוד בימי חייו, אני מניחה שלא ניתן לקבוע.

יש שינויים שמתרחשים בחברה הישראלית, שנובעים מגזענות מובנת ששורשה בפירושים שונים שנותנים מנהיגים שונים למהות הישראליות והיהדות. לא כל האזרחים בישראל גזענים, אבל כמו במקרים אחרים בהיסטוריה, המיעוט הקולני (יהא גודלו היחסי שיהא) נותן את הטון בשיח הציבורי.

הספר מאפשר למי שרוצה לדעת, ולא כולם רוצים לדעת, לראות מה מתרחש במסגרת צבאית ביחידה קרבית. הקרביות של היחידות בימנו מתממשת בעיקר בעימותים מול אוכלוסיה אזרחית שחיה בצמידות לגבולות ארצנו. מחבר הספר לקח חלק בפעילויות לא פשוטות אשר גרמו לו ולחייליו, לעיתים פשוט בשל עייפות ותסכול, לעבור את הגבול בין התנהגות מוסרית לזו שאין לה שמץ של דמיון לאנושיות.

הבחירה של מחבר הספר בשואה ככותרת לספרו יכולה להראות מעט פרובוקטיבית, ואולי היא כזו. השימוש בשואה, זה שנעשה לאחרונה בצורה צינית ונלוזה בהקשרים רבים מספור, נעשה מתוך ביתו שלו. כנכד לניצולי שואה, השואה הייתה חלק מחייו. ההקשרים שנוצרו בין מעשיו שלו לנקודות מסוימות שנוגעות לחיי היהודים בגרמניה הנאצית, לא תמיד קלושים.

בעמ' 182 יש קטע שאולי כדאי להעתיק כתבו כלשונו: " לעולם אין לדעת מראש מי רשאי לעבור ולאן, וגם אם יודעים, קשה לזכור, כי סוגי האישורים רבים מספור והם מתחלפים חדשים לבקרים ולפעמים תוקפם פג עוד לפני שהצליח בעל האישור להגיע למחסום. ובהקשר הזה הוא סיפר על פרק בעבודה בהיסטוריה שכתבה אמו על גרמניה הנאצית לפני תקופת ההשמדה. בגרמניה הזאת, כך מתברר, היה צריך מסמכים לכל דבר, כל מיני ניירות, תעודות ואישורים שתוקפם פג זמן קצר אחרי ההנפקה:

"החוקים היו משתנים ומתחלפים כך שלא היה ניתן לעקוב אחריהם, וכל זאת רק כדי להתיש את האוכלוסייה היהודית." ".

יקומו כל אותם יודעי כל ויאשימו את הכותב בעיוות המציאות, יקומו אנשים שמסרבים להאמין שכל בני האדם זכאים ליחס שווה באשר הם. יקומו ויתרצו את הגזענות המושרשת בהסברים רציונלים (יותר ופחות), אבל לפעמים מילים פשוטות מצליחות להעביר מסר שאלפי הסברים פתלתלים על עומקם של תהליכים לא יכולים אחר כך למחוק.

לא מדובר באיש יוצא דופן, והוא מעיד על עצמו שאינו שונה מכל ישראלי אחר, הוא חושף את חולשותיו, והן ניכרות בחייו גם אחרי המהפך שעבר בהליכי חשיבתו. מלח הארץ, מודח קורס טיס, מושבניק ונציג צבא הגנה לישראל בתפוצות בעת שירותו הצבאי, מציג גם פנים אחרות של אותו צבא. הוא לא עושה זאת משום שהוא רוצה לפגוע במדינתו או בצבא, להיפך, הוא עושה זאת משום שהוא עדין מאמין שמדובר בעם מוסרי, בעם שיש לו כשלים שראויים וניתנים לשינוי.

בספר יש גם התיחסויות לפקודות שיצאו מלשכתו של הרמטכ"ל דאז, "שאול מופז", האיש מצטייר כדמות שונה מאוד מהאדם האכפתי והמקסים שנוהגים לצייר מכריו ואנשים שעובדים איתו. ייתכן וביום יום מדובר באיש נדיב, מסור ואכפתי, אבל במסגרת תפקידו כראש המטה הכללי של צה"ל, דרכי הפעולה שהתווה לפקודיו מעוררות זעזוע.

זה ספר שראוי היה שיקראו כל מי שעתידים לשרת בצה"ל בכלל, וביחידות הקרביות בפרט. אולי ראוי הספר הזה שילמד בבתי הספר, בצורה ביקורתית, שינותחו ויפוענחו גם הצדדים הבעייתיים בסיפור האישי של המחבר, אבל עדין, לו נתונים אלו היו נהירים לכל אדם בר גיוס במדינת ישראל, אני מניחה שדרכי ההתנהלות של צה"ל היו מוכרחות להשתנות.

את הנתונים שמופיעים בספר ניתן היה להכיר מכתבותיהם של עמירה הס וגדעון לוי בהארץ, גם מי שניזונים מהתרבות הפופולרית וצופים בערוץ 2, ודאי נתקלו בסיפורים דומים לאלו שמוצגים בספר בתוכניות שונות. מה שעצוב לקרוא בספר, היא העובדה שהסיפורים הקשים באמת, אלו שחשיפתם לוותה בחשש גדול מתגובת צה"ל והתקשורת, אלו סיפורים שאולי בגלל הקושי העצום לעכלם, נתקלו בהתעלמות מוחלטת של כל הגופים.

לא חייבים להסכים עם משנתו הפוליטית של מחבר הספר, אבל חשוב לפתוח את העיניים ולהתייחס לדברים שקרו וממשיכים להתרחש, ואין להם מקום בשום חברה.

תודה לאביבה

אשמח אם תגיבו