מצבי רוח - יואל הופמן (ספר)

מגב הכריכה:
פרופ' יואל הופמן (1937) למד באוניברסיטת קיוטו ביפן ובאוניברסיטת תל-אביב. כיום משמש פרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.
על ספריו זכה הופמן בפרס ניומן ובפרס ביאליק. מתגורר במעלות אשר בגליל.
מֵאָז שֶׁכָּתַבְתִּי אֶת הַסֵּפֶר הָאַחֲרוֹן אֲנִי
חוֹשֵׁב עַל פְּתִיחָה לַסֵּפֶר הַבָּא.
פְּתִיחָה הִיא הַכֹּל. צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּהּ, כְּמוֹ
בְּזֶרַע-עֵץ, כָּל הַסֵּפֶר כֻּלּוֹ.
וּבְכֵן, מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה זוּ דְּמוּת אָדָם.
הוּא יוֹרֵד (מִן הַמִּדְרֶכֶת?) חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ
מַדְרֵגוֹת וְהוּא בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ לְדִירַת
מַרְתֵּף.
אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁזֶּה סִפּוּר אַהֲבָה. וְאוּלַי
בְּדִירַת הַמַּרְתֵּף נִמְצֵאת אִשָּׁה. כַּנִּרְאֶה
נוֹבֶמְבֶּר.


את שמו של הסופר יואל הופמן לא הכרתי קודם לכן, גם לא קראתי את ספריו הקודמים. לסופר סגנון מיוחד מאוד.
לספר מבנה שונה מאוד מכל הספרים שאנחנו מכירים. הכריכה אפורה מחוספסת כשבמרכזה רישום עלום של הסופר. מבנה הכתיבה הוא שצד ימין של הדפים ריק ורק בצד השני השמאלי ישנו מלל.

כל הכתב מנוקד, אין מספרי עמודים בספר, רק פרקים קצרצרים, כשכל פרק ממוספר בסדר עולה החל מ-1 ועד סוף הספר פרק  -191.

נראה שישנה כאן התרסה לגבי איך ספר אמור להיראות, להישמע, ולהיות בכלל. דוגמא למה שמתחולל בין דפי הספר: פרק 18:
"איננו יודעים אם ראוי שהספר הזה יבוא לדפוס אבל
פתאום הבנו שסופרים נושמים.
חיים באר נושם ועמוס עוז נושם וגם אנחנו נושמים.
וגם אם אפשר לפסוח על פעימה של הלב אי אפשר
לפסוח על נשימה, ואי אפשר לנשום מן הסוף
להתחלה אלא רק על פי מדד הזמן. דברים רבים
כל כך חוברים יחד ועוד לא דברנו על האויר ועל
הפוטוסינתזה וכולי.
ויש שסופר מת לפני שהשלים מלה (למשל אזדרכת)
או שהוא מת בין ספר לספר והספר שאחרי מותו
כבר לא יכתב."

אני מוצאת את עצמי קוראת את הפרקים הקצרצרים ותוהה למה מתכוון המשורר או הסופר במקרה הזה. אין כאן עלילה אחת שנפרשת על פני הספר, אלא חצאי משפטים, רעיונות, דודים ודודות והרבה מילים שלא מתחברים לכדי מעשיה אחת.

יכול להיות שזהו סגנונו הקבוע של יואל הופמן, אני לא מצאתי בזה עניין רב וגם לא הנאה רבה. בולטת כאן הציניות והרצון לא לרצות איש מבין הקוראים. פשוט כתיבה שבאה מתוך חוסר היגיון ברור.

עוד דוגמא אחת מהפרקים הקצרצרים הרבים שמופיעים בספר:
"אנחנו שואלים את עצמנו מה הטעם בספר הזה או
בספרים בכלל.
בשום מקום לא ראינו חלוקה של ספרים לסוגיהם.
כלומר ראינו. אבל לא ראינו חלוקה נכונה. מה
הטעם לחלק את הספרים לספרי בדיה או ספרי
הגות, למשל, כשהבדיה כרוכה בהגות וההגות כל
כולה בדיה?"

וכך זה ממשיך וממשיך עד סוף הספר, תמוה ועלום ואני מרגישה כמו בדיחה ששמעתי ולא הבנתי את פשרה

 יואל הופמן                                

סופר, משורר, חוקר ומתרגם של תרבות ושירה יפנית.  פרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

מהסופרים היחודיים והבולטים ביותר במפת הספרות בארץ, בעל קהל קוראים

אדוק ונאמן, מסרב להתראיין לתקשורת.

זוכה פרס ביאליק ופרס ניומן.

 ספריו של יואל הופמן: ספר יוסף (1989), ברנהרט (1989), כריסטוס של דגים (1991), גוטפרשה (1993), מה שלומך דולורס (1995), הלב הוא קטמנדו (2000), השונרא והשמטרלינג (2001), אפרים (2003), Curriculum Vitae (2007). ספריו תורגמו לאנגלית, איטלקית, גרמנית וצרפתית.

אשמח אם תגיבו