גרגויל - אנדרו דייווידסון (ספר)

הוצאת מטר
472 עמודים.
The Gargoyle - Andrew Davidson
מאנגלית יעל סלע-שפירו
2009

כריכה:
כוכב סרטי פורנו, יפהפה כמו אל יווני, נשרף בתאונת דרכים מחרידה בעת שנהג במכוניתו שיכור ומסומם. כעת הוא שוכב בבית-החולים במחלקת הכוויות, מצבו קשה, רוב איבריו פגועים או חסרים, ונחמתו היחידה היא תכנון מדוקדק של התאבדותו.
ואז נכנסת לחדרו מריאן אנגל. פסלת סכיזופרנית פרועת שיער, מקועקעת בכל חלקי גופה, שברחה מהמחלקה הסגורה. מריאן מתעקשת שהיא מכירה אותו מזמן או, ליתר דיוק, זה שבע מאות שנה, מאז היתה נזירה במנזר והוא שכיר חרב שנכווה בכל גופו ונעזב לנפשו, והיא הצילה אותו ממוות בטוח.
שלב אחר שלב היא מגוללת סיפור צבעוני, חי ומרתק על היכרותם ואהבתם העזה, ושוזרת סיפורים מרתקים נוספים על אהבה שלא מתה במקומות ובזמנים רחוקים.
וכשמריאן מטפלת בו בביתה שלה, שבו היא מפסלת או, לדבריה, משחררת גַרגוֹילים - מפלצות אבן גותיות - בזה אחר זה מתוך האבן עד לאפיסת כוחות, נרקמים ביניהם יחסים כנגד כל הסיכויים. האם תשכנע מריאן את הציניקן האתיאיסט שאיבד הכול בסיפור אהבתם עתיק היומין? האם תקום אהבתם לתחייה? האם אהבה אמיתית אכן שורדת מעבר לזמן ולמקום?
רומן ייחודי ועוצר נשימה שהגיע לרשימות רבי המכר, והיה מועמד לתואר ספר השנה בקנדה ולפרסים חשובים נוספים.
אנדרו דייווידסון נולד במניטובה, קנדה, ויש לו תואר בספרות אנגלית מאוניברסיטת קולומביה הבריטית. הוא לימד אנגלית ביפן, שם חי לסירוגין, וגם כתב שיעורי אנגלית עבור אתרי אינטרנט יפניים. גַרגוֹיל, שהושקעו בו שבע שנות מחקר וכתיבה, הוא הרומן הראשון שלו.

סקירה:

תלמידה המליצה לי על הספר, שמיניסטית. "יש לו אמירה חברתית, את תאהבי אותו", ככה היא אמרה, והאמת שהתאהבתי. לא ממבט ראשון, גם לא ממבט שני, לאט לאט, עד שנכבשתי ולא יכולתי להניחו מהיד.

יש ספרים שכשאתה סוגר אותם, אתה כבר יודע את כל התשובות לשאלות שהיו לך בהתחלה, גרגויל לא ספר כזה.
אני עוד חושבת, מה בעצם קראתי ?

קשה להתמכר אליו ישר מההתחלה. הפרקים הראשונים קשים לקריאה. הם מלאים בתיאורים פלסטים של גוף שנשרף בתאונה. של ניסיונות שיקום והצלה מחד, ותוכניות אובדניות מאידך.

"כמו אוד שניצל מהאש", כך מכנה את עצמו גיבור הסיפור, מי שהיה כוכב סרטי פורנו, יפה תואר וכובש, שברגע אחד של הסח דעת הפך ל"אוד", "מפלץ", או "גרגויל", ועוד תאורים ססגונים נוספים בהם הוא משתמש לכנות את עצמו. הוא מאבד אצבעות, אוזן ואיבר מין. הוא מאבד את בלוטות הזיעה, את קצות העצבים. חלקים אחרים של הגוף מתרסקים, נשרפים, עד שאי אפשר לראות, לזהות, מי היה שם קודם.

לאחר שהאש מכלה כל זכר לכוכב שהיה פעם, אט אט נחשף האדם.

ללא עור, או הגנות נרקמת לה אט אט דמות של גיבור, הנלחם על חייו, כנגד כל הסיכויים. גיבור שאפשר להתאהב בו, למרות ואולי בגלל, שאין לו דבר להציע מלבד עצמו.  

הסיפור מקבל תפנית כשאל חדרו נכנסת מריאן, פסלת, דמות צבעונית, ססגונית , חולה, המוגדרת "סכיזופרנית". היא מביטה בו ואומרת : "שוב פעם נשרפת ?" והוא בוהה בה בתדהמה, עד כמה שידוע לו, זו הפעם הראשונה. היא מסייעת ומלווה את תהליך השיקום בבית החולים, והוא מצפה לה.

כשהוא משתחרר, היא אוספת אותו אל ביתה, חסר כל. חסר אמצעים, חסר פנים ומטפלת בו במסירות אין קץ.

אט אט נרקם לו סיפור אהבה שתחילתו בשנת 1325 לספירה. מריאן טווה סיפור מרהיב, ושוזרת בו דמויות חיות ומרתקות, המשמשות רקע לאהבה המתרקמת לה עכשיו, בהווה.

הספר לימד אותי משהו על כוחה של אהבה כמרפאה ומאריכת חיים, ועל היכולת שלנו לאהוב ללא תנאים, וללא מסכות, לראות פנימה. האיש שהיה פעם יפה תואר, כובש נשים, לא אהב עד שאיבד את היכולת לממש את אהבתו ומריאן אהבה אותו ככה, כמו "אוד שניצל מהאש".  

כשסיימתי את הספר חשבתי על הצורך שלנו כחברה להגדיר, לתייג, לשייך.
להגדיר מערכות יחסים, אנשים, להגדיר נורמלי וחריג.
האם באמת אנחנו זקוקים לכל כך הרבה הגדרות ?
חשבתי של היחס שלנו כחברה למה שאנחנו לא מבינים.  
  
תודה לדורית

אשמח אם תגיבו