לפני שאמות - ג'ני דאונהם (ספר נוער)

הוצאת כתר
2009
349 עמוד
הסדרה הצעירה
תרגום מאנגלית - לינדה פניאס
עיצוב כריכה: עדה ורדי

הספר מסופר בגוף ראשון על ידי טסה. טסה בת שש עשרה.  מגיל 12 טסה נושאת בגופה סרטן. לוקמיה. 4 שנים של טיפולים ותקווה. הטיפולים לא עזרו. התקווה נגמרה. טסה עומדת למות. והיא רק בת 16.  לטסה יש אח צעיר בן 11, אבא דואג ואמא שברחה מהבית.

לטסה נשארו מספר חודשים בלבד. אין תקווה, אין אשליות. טסה עושה רשימה של דברים שהיא רוצה לעשות לפני שהיא נכנעת למוות. 10 דברים. היא רוצה להרגיש מה ירגישו החיים, להספיק מה שהאחרים יספיקו בכל שנות חייהם. היא חייבת להזדרז. הדברים שהיא רוצה הם לא תמיד חוקיים או מוסריים, אבל כמו שחברה שלה אומרת "מה כבר אפשר לעשות לך?" היא מנסה לדחוס תקופת חיים שלמה לתוך מספר חודשים. 
טסה היא בת עשרה, מתבגרת, ריאלית, דיכאונית, אופטימית, בעלת קפריזות, נשארת במיטה, בורחת מהבית, לא ממושמעת. היא רוצה להרגיש חיים.
היא מסתלקת מהבית. מדאיגה את אביה. "שידאג - מה זה חשוב. הרי אי אפשר להעניש מישהי כמוך!" (עמוד 16)

המשימה הראשונה ברשימה היא סקס. לא עוד מעט, לא אחר כך. עכשו , הערב. (אחר כך יבואו סמים, מעשה בלתי חוקי, להיות מפורסמת,  אהבה,לנהוג,  יום ה"כן" ועוד). חברה שלה, זואי, המבוגרת מעט ממנה, מלווה אותה לאורך הרשימה.

"הלילה אני עומדת לסמן וי על המשימה מספר אחת : סקס. ואני לא מתכוונת למות עד שאסמן וי על כל העשר" (עמוד 18).
"ואחרי הסמים ישנם עוד שבעה דברים לעשות. אם אני אספר לו, הוא לא ירשה לי. אני לא רוצה לבלות את שארית חיי דחוסה בתוך שמיכה על הספה כשהראש שלי מונח על הכתף של אבא. הרשימה היא הדבר היחיד שמחזיק אותי " (עמוד 90)
וההומור : "אולי יש לי שחפת? אני מקווה שכן. לכל המשוררים הגדולים הייתה שחפת. זה מעיד על רגישות סרטן, לעומת זאת, זה סתם משפיל" (עמוד 118)
אובדן התמימות " פעם האמנתי שאבא יכול לעשות הכל, להציל אותי מכל דבר. אבל הוא לא יכול, הוא רק בן אדם" (עמוד 188)

האופטימיות , הפסימיות, רצון לחיות, רצון להרים ידיים כל אלא נמצאים בטסה. הכל בבת אחד. "אני בולעת את הרוק ממש חזק ונלחמת בדחף לקום ולצאת. אם אני לא אקשיב, לא אדע מה הם אומרים, ואז אולי זה לא יקרה" (עמוד 60).

.
אביה של טסה לא נכנע, משוטט באינטרנט, מחפש, מנסה. טסה מנסה הכל "ויטמין E עוזר לגוף להחלים מאנמיה שנגרמת בעקבות ההקרנות. ויטמין A אמור לטפל בהשפעות של ההקרינה על המעיים. תמצית צמח הבוקיצה מחזירה את החומר הרירי שמרפד את כל האיברים החלולים בגוף. סיליקה מחזקת את העצמות. אשלגן, ברזל ונחושת מחזקים את מערכת החיסון. אלוורה מיועדת לריפוי באופן כללי. וכמוסות שום -  טוב, אבא קרא במקום כלשהו שעדיין לא יודעים על כל סגולותיו של השום. הוא קרא לו ויטמין X .הכל נשטף פנימה עם מיץ תפוזים טבעי וכפית דבש לא מזוקק. דווקא טעים" (עמוד 64)

הריאליות, ההשלמה, הציניות " אני מגלה להפתעתי שמבוכי בית החולים די מרגיעים אותי. זה עולם אחר עם כללים משלו ולכל אחד מקום שלו. בחדר מיון אפשר למצוא את הבחורים עם המכוניות המהירות והבלמים הדפוקים. את האופנוענים שפנו פנייה חדה מידי.
בחדרי הניתוח נמצאים אלו שהתעסקו ברובי אוויר או שאיזה מטורף עקב אחריהם הביתה. וגם כל מיני קורבנות של תאונות אקראיות: הילדה ששיער שלה נתפס במדרגות הנעות, האישה שלבשה חזיית ברזלים בשעת סופת ברקים.
עמוק בתוככי הבניין שוכבים כל אלה עם כאבי הראש שלא חולפים לעולם, עם הכליות שקרסו, הפריחות, השומות עם הקצוות הלא מוגדרים, הגושים בשדיים, השיעולים שנשמעים לא טוב. בקומה הרביעית, במחלקה של שם מארי קירי, שוכבים הילדים שחולים בסרטן. גופיהם מתכלים לאט ובסתר.
וישנו גם חדר המתים, שבו המתים שוכבים שמגירות קירור ותווית עם שמם תלויה על כף רגלם" (עמוד 237)

אבל לא תמיד קל להשיג מה שאת רוצה. וגם אם השגת מה שרצית, זה לא בהכרח מה שהיה נחוץ לך. ולפעמים הדברים שהכי פחות מצפים להם נעשים חשובים.

טסה לא רוצה למות בבית חולים. היא מוכנה למוות. היא יודעת מה יקרה. היא רוצה ללמות בבית.

ולאורך כל הספר, הייתה לי הרגשה לא נוחה מעט. לא בגלל המחלה או המוות. בגלל דבר אחר.
כל הזמן שאלתי את עצמי, עד כמה אפשר  או מותר "להשתולל כך".

נכון , ילדה בת 16, ניצבת לפני מוות בטוח, נשארו לה מספר חודשים. היא רוצה להתנסות. אבל....איפה הגבול? האם יש גבול?  מילא אם דבר לא חוקי שהיא רוצה לעשות זה לגנוב מספר דברים מחנות. אבל למשל לקחת מכונית ולנהוג בלי רשיון ובלי ניסיון בכבישים? הרי היא יכולה לפגוע באחרים. להשתמש בסמים. האם היא יכולה לפגוע גם באחרים. איפה גבול האסור?

בכל אופן, הספר ממש נגע בי. זה ספר יוצא דופן, עם סוף ידוע מראש. בעצם מראה לנו מה הם החיים וזאת הוא עושה על ידי ה...מוות.  

זהו הרומן הראשון של ג'ני דאונהם הבריטית, בת 45. לפני שכתבה אותו היתה שחקנית בתיאטרון קהילתי בלונדון, שעבד בטכניקות של אימפרוביזציה עם סיפורים של אנשים צעירים במקומות כמו בתי סוהר ובתי חולים. הרומן  נקנה מיד לפרסום, ובתוך שבועיים נמכר לתרגום לעשר שפות נוספות.

 "לפני שאמות" זכה בשלל פרסים חשובים, בהם פרס איגוד הספריות האמריקאי לספרי נוער, בחירת העורך של "קירקוס רוויו" לשנת 2007 וספר הילדים הטוב של השנה של "פאבלישרס ויקלי" ב-2007.

 אשמח אם תגיבו.