אחרי המלחמה - טוני ג'אדט (ספר עיון)

סיומה של מלחמת העולם השנייה מצא את אירופה במצב הנורא בתולדותיה, בעיקר מבחינה כלכלית וחברתית: הרס נורא של תשתיות תעשייתיות, חקלאיות, תחבורתיות ואחרות התלווה לאובדן מזעזע בחיי אדם – אובדן שכמוהו אירופה לא ראתה אפילו במלחמת העולם הראשונה, שאמורה הייתה להיות המלחמה שתסיים את כל המלחמות – ולחיסול מבנים פוליטיים מסורתיים. העובדה שאחדות ממדינות אירופה – כמו פולין או צרפת – למעשה נכבשו פעמיים (פעם אחת על ידי הנאצים ושותפיהם, ובפעם השניה על ידי המשחררים) רק הגבירה את מימדי ההרס הנורא. לכך התלוותה בעיה של פליטים ועקורים, בין השאר יהודים, שצריך היה למצוא מקום לשכן אותם – מה שהעלה את האפשרות למאבקים ומלחמות חדשים בין מדינות אירופה ההרוסות. המצב, בקיצור, היה נורא ואיום.

תוך עשור כל זה השתנה, ואירופה הפכה – לפחות בחלקה המערבי – ליבשת תוססת, עשירה, ומלאת חיים. הספר שלפנינו נפתח בתיאור הנס הגדול הזה, אבל הוא לא מסתיים בכך, אלא ממשיך בתיאור ההתפתחויות שחלו ביבשת אירופה עד ימינו אנו, וזאת מכל בחינה ומכל אספקט שיכול לעלות על דעתכם: כלכלה, פוליטיקה, חברה, תרבות, יחסי חוץ ועוד ועוד. פשוט אין אספקט שהספר לא מתייחס אליו. טענתו המרכזית, היא כי ניתן לחלק את ההיסטוריה של אירופה אחרי המלחמה לשתי תקופות – עד 1989 ומ-1989. את התקופה הראשונה הוא מתאר "לא כסיפו של עידן חדש, אלא כתקופת ביניים: מעין סוגריים של אחרי המלחמה, המשכו של קונפליקט שהסתיים ב-1945, אפילוג שהתמשך מחצית מאה נוספת" (עמ' 24). התקופה שאחרי 1989 היא כבר תקופה חדשה באמת, מבחינה מחשבתית, פוליטית, אידיאולוגית ועוד. מן הסתם, קו התפר שמפריד בין שתי התקופות הוא התפוררות הגוש הקומוניסטי ב-1989; קיומו הוא שאפשר לתקופה שעד אז להיראות כקונפליקט קר, שהוא במידה רבה המשכו ותולדתו של מלחמת העולם השניה.

שלושה מאפיינים הופכים את הספר שלפנינו למעניין במיוחד. ראשית, הוא בוחן לא רק את ההיסטוריה של אירופה המערבית, אלא גם של המזרחית, תוך השוואה בין שני הגושים, שנדמים לעיתים דומים יותר בהתנהגותן, במטרותיהן ובמדיניותן מכפי שאפשר לחשוב. כך, אם ניקח את הדוגמא הבסיסית ביותר, תום המלחמה חייב גם את מדינות מערב אירופה וגם את מדינות מזרח אירופה להשתקם מבחינה כלכלית; אולם במערב השיקום לבש צורה של "מדינת רווחה, שוחרת שלום ושיתוף פעולה" (עמ' 25), ואילו במזרח השיקום לבש צורה של כפייה כוחנית ואלימה מהמרכז שבמוסקווה – הוא התווה את הדרך לשיקום ואת המדיניות החברתית והכלכלית של כל אחת מהמדינות שתחת חסותו. מכיוון שהקביעה הזו לא נעשתה תוך התחשבות בתנאים ובצרכים מקומיים, אלא בצרכים וברצונות של המרכז הרוסי, אין זה מפתיע שמדיניות השיקום הסובייטית לא צלחה, בטווח הארוך, והספר מציין את הכישלון הזה כאחת הסיבות להתפוררות הגוש הסובייטי. על כל פנים, הדיון גם במזרח אירופה וגם במערבה, תוך השוואה ביניהם, הוא אלמנט מרתק ביותר בספר שלפנינו, ואחד הדברים הטובים שבו.

מאפיין אחר של הספר הוא הדיון, שחוזר לכל אורכו, על יחסי אירופה וארה"ב, יחסים שהספר מתאר כמורכבים ובעייתיים מראשיתם. חשוב להדגיש, ששיקומה של אירופה המערבית לא יכול היה להתרחש אלמלא סיוע אמריקאי, שניתן בדרך של תוכנית מרשל המפורסמת. זאת ועוד, מבחינה צבאית, ארה"ב היה הגורם היחיד שיכול היה לבלום את ההתפשטות הסובייטית לכיוון מערב אירופה. זאת, משום שארה"ב היא הגורם היחיד – להוציא את בריה"מ – שיצאה מהמלחמה כשהיא מחוזקת מבחינה צבאית, ולא מוחלשת. התוצאה הייתה שאירופה המערבית הייתה תלויה בארה"ב מבחינות רבות. מנגד, ובאופן מסורתי, אירופה מתייחסת לארה"ב בזלזול מופגן, כאחות הקטנה וחסרת המסורת והתרבות של העולם הישן (ב-1976 ארה"ב חגגה 200 שנות עצמאות; רבות ממדינות אירופה היו קיימות כבר מאות רבות של שנים באותה העת). השילוב בין תלות מצד אחד וזלזול ובוז מן הצד האחד הביא, כפי שהספר מראה, ליחסים מורכבים ובעייתיים מאד בין אירופה הבתר מלחמתית לבין ארה"ב, כשבהרבה מקרים המערב האירופאים נאלצו לנשוך שיניים ולקבל מדיניות אמריקאית שבמצב אחר הם אולי היו מתנגדים לו. הדיון ביחסי ארה"ב ואירופה הוא מרתק ומעשיר מאד את הספר.

המאפיין השלישי המייחד את הספר והופך אותו למצויין, בעיני, הוא מאפיין שאנחנו, היהודים, נתחבר אליו במיוחד: לאורך הספר, הוא חוזר ובוחן את יחסה של אירופה לעברה הנאצי ולשואה, ומגלה את ההתפתחות שחלה בנושא הזה. בהקשר לכך, חשוב לציין במיוחד את האפילוג של הספר, שעוסק באופן ספציפי אך ורק בשאלת יחסה של אירופה של שנות ה-2000 לעברה הנאצי. טענתו המרכזית כאן, היא שבשנים הראשונות שאחרי המלחמה הייתה נטיה להדחיק ולשכוח את העבר הזה. ג'אדט בהחלט יכול להבין את השיכחה הקולקטיבית הזו – דיון בעבר הנאצי ובמה שהתרחש במדינות אירופה השונות במהלך המלחמה לא היה תורם במאום לשיקומה ולקידומה של אירופה. רק הליכה קדימה, אל העתיד, הייתה מועילה בהקשר הזה. אם להשתמש במילותיו של הספר: "בלי מופע כזה של אובדן זיכרון קולקטיבי התאוששותה המופלאה של אירופה אחרי המלחמה לא הייתה אפשרית" (עמ' 93). סיבה נוספת, אך קשורה, לאותה שיכחה קולקטיבית הייתה שרבים מהאנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים בצורה זו או אחרת היו חיוניים לשיקומה של אירופה, למשל בגלל מומחיותם בנושאים שונים ומהותיים. התוצאה במקרה זה הייתה שרבים ממשתפי הפעולה האלו לא נשפטו בכלל, או שאם הם נשפטו, נגזרו עליהם עונשי מאסר קלים ביותר, אחדים מהם אף קיבלו חנינה אחרי זמן מה, והם שולבו מיידית במשטר החדש.

רק בהדרגה ובאיטיות, טוען הספר, החלה אירופה להתמודד עם עברה בצורה רצינית, תהליך שאפשר לראות אותו גם היום. הוא טוען שלהיזכרות הקולקטיבית הזו תרם גם הזמן – ככל שמלחמת העולם הלכה והתרחקה מבחינה כרונולוגית, כך היה קל יותר לאירופאים להתמודד עם התנהגותם בזמן המלחמה. הדור הצעיר מגלה עניין מיוחד בדברים האלו, טוען הספר, אך מוסיף שאסור, לדעתו, להשאיר את הדיון רק ברמת מלחמת העולם השניה ושואת היהודים, אלא להרחיבו גם להריגת אוכלוסיות אחרות על ידי הנאצים וגם לרציחות עם מאוחרות יותר. כך, הוא טוען, יימנע מצב שבו תיווצר תחושה של חוסר רלוונטיות או של שעמום מצד הדור הצעיר, תופעה שגם אותה מזהה מעט. אין ספק, הדיון ביחסה של אירופה לעברה הוא מרתק וסוחף והופך את הספר הזה לעוד יותר עשיר ומעולה.

יתרונו העיקרי של הספר הוא גם חסרונו הגדול. לאמור, העובדה שהוא מקיף מאד. מאד מאד מאד. כאמור, הוא מתייחס לכל אספקט ולכל מדינה ממדינות אירופה. באופן לא מפתיע, התוצאה היא, במידת מה, "תפסת מרובה – לא תפסת". התוצאה היא, שאני לפחות יצאתי מהספר כשאני רוצה ללמוד באופן ספציפי על נושאים שונים שהועלו בו, וזכו להתייחסות לא מספקת לטעמי – משפטי הטיהורים והראווה הגדולים של סטאלין, למשל, ובכלל ההיסטוריה וההתפתחות של אירופה המזרחית.

חיסרון נוסף של הספר, שהוא מלא בפרטים, מספרים, נתונים וכדומה. אי אפשר לזכור את כל זה. התוצאה, אין דרך יפה לומר זאת, היא כאב ראש ובלבול לא קטן. הייתי שמח לקצת פחות נתונים, מה שהיה מקל עלי לזכור אותם. שוב – יותר מדי הוא פחות מדי, והסופר, כך נראה, לא ממש מבין את הנקודה הזו.

הכתיבה מרתקת ומעניינת, גם אם לא תמיד מובנת די צרכה – למשל, הפרקים הכלכליים היו תעלומה מוחלטת עבורי, אדם שאין לו ראש כלכלי.

לסיכום – הספר שלפנינו מורכב ומעניין, מעורר מחשבה ומקיף, ויכול בהחלט להוות הקדמה  טובה להיסטוריה של אירופה הבתר מלחמתית. אם מתעלמים מהחסרונות שהעלתי, ואם לקורא יש עניין רב ואמיתי בנושא של הספר, אין ספק שהוא יהנה ממנו רבות.

 תודה לניר