סיפורו של רופא צ`צ`ני תחת אש
חסן באייב עם רות וניקולאס דנילוף
תרגום מאנגלית - מרב מילר
כרמל הוצאה לאור,
2006
סדרת קיטובים נפגשים
כריכה רכה,
340 עמ`
בזמן האחרון אני במחסום קריאה. לא מצליחה לקרוא. שוב ושוב מוצאת את עצמי חוזרת על אותן השורות וקוראת את אותן המילים מבלי להבין דבר. מחסום. כמעט כל יום אני מתחילה ספר וכמעט כל יום אני גם זונחת אותו. אני והספרים לא מוצאים אחד את השני.
בין כל הספרים שנתקעתי איתם וזנחתי הצלחתי לסיים ספר אחד. ספר אחד שהצלחתי באיטיות מחרידה לקרוא מא` ועד ת` - "הנשק: אזמל" . הספר המביא את סיפורו האמיתי של חסן באייב, מנתח פלסטי שנטש קריירה מצליחה לטובת טיפול מסור בתת תנאים וללא ציוד הולם בלוחמים צ`צ`נים, בחיילים רוסים ובאזרחים מכל צדי המתרס, נאמן לשבועת היפוקרטס ועושה הכל כדי להציל חיי אדם מבלי קשר להשקפותיו הפוליטיות של אותו האדם.
אני חייבת לציין שרק בתום קריאת הספר הבנתי כמה מעט אני יודעת על הצ`צ`נים. כמעט כל מה שכתב באייב בספרו היווה חידוש עבורי היות וכל ידעותי על הצ`צ`נים הסתכמו פחות או יותר בעובדה שהם טרוריסטים. שום דבר מעבר. רק במהלך הקריאה בספר התוודעתי להווי החיים הצ`צ`ני, למנהגים המקומיים, לאפליה, ולמחלמה שלא מרחמת על איש (אני יודעת שזה קלישאתי, אבל זה כ"כ נכון). רק במהלך הקריאה בספר הבנתי שאין שחור או לבן וכמו שגם בסכסוך הישראלי-פלסטינאי המוכר לי היטב כ"כ אין צד צודק וצד טועה, כך גם אי אפשר להמשיך להציג את הצ`צ`נים כטרוריסטיים מחרחרי אלימות. אין שחור או לבן, אין צד שצודק וצד שטועה.
הספר הוא לא ספר מורשת צ`צני, הוא ספר שמביא את סיפורו ההרואי של אדם יחיד, צ`צני שנאבק לפעול על פי צו לבו. צ`צני שמספר באיפוק את קורותיו הבלתי נתפסות, לא מייפה את המציאות ומספר לנו על הצ`צנים הטובים ועל הצ`צ`נים הרעים בדיוק כפי שהוא מספר לנו על הרוסים הטובים והרוסים הרעים.
אני לא יכולתי להרפות מהספר ויותר מכך - לא יכולתי שלא להתאהב בבאייב עצמו שמביא למעשה ספר שלם על פערים בתרבות. פערים בדרך לעצמאות. פערים שנובעים מאנושיות. פערים שלא יכולתי שלא לתת עליהם את הדעת ולקחת אותם איתי במחשבה הלאה.
ציטוטים נבחרים:
"אשר לרבים כל-כך מבני ארצי - הם עדיין זקוקים לטיפול. המלחמה בצ`צניה נמשכת. אזרחים מתים מדי יום. אם אין נהרגים מידי הרוסים, הם מתים מדיזינטריה, מהתקפי לב, משבץ, מיתר לחץ דם, מצורה אלימה של שחפת שאינה מגיבה לאנטיביוטיקה ומגידולים ממאירים שנגרמים על ידי עשן וכימיקלים באוויר. לרבים מהשורדים יש פצעים פיזיים ורגשיים שקרוב לוודאי לעולם לא ירפא כליל. מן הבחינה הרפואית ארצי היא איזור מוכה אסון, ולא אוכל לשקוט עד שאחזור. אבל אני יודע שאיני יכול לחזור שוב הביתה. לא כעת, למצער - לא כל עוד כוחות רוסיים וכמה קיצוניים צ`צ`נים רודפים אותי. הקרמלין כינה אותי רופא טרוריסט כיוון שטיפלתי בלוחמי חירות צ`צנים. הקיצונים כינו אותי בוגד כי טיפלתי בחיילים רוסים פצועים. לאמיתו של דבר, האזרחים היו אלו שטיפלתי בהם הכי הרבה והם עדיין זקוקים לעזרתי" (עמ` 20)
"חברי שאלו אותי מדוע לא השתתפתי במאבק לעצמאות. תשובתי הייתה פשוטה: רפואה - לא פוליטיקה - היא מה שמעניין אותי באמת" (עמ` 84)
"מעולם לא נשאתי רובה וסירבתי לכך שאיש מהעובדים איתי יישא כלי נשק. מי שנושא נשק, סופו להשתמש בו. הריגה לא הייתה מעניינם של רופאים [...] כלי הנשק היחיד שהיה לי, היה אזמל המנתחים" (עמ` 112)
"בין הפצועים שהובאו לבית החולים באטגי היו חיילים רוסים [...] מעולם לא עלה על דעת איש מאיתנו לא לטפל בהם משום שהם `אוייבנו`. טיפלנו בכל מי שנזקק לעזרה בלי תלול בנסיבות" (עמ` 122)
"שביבי זעם בערו בי כאשר קונטראקטינק רוסי הובא לבית החולים. הוא היה סוחט כספים באחד המחסומים ומהלך אימים על אזרחים. כנקמה לוחמים צ`צנים ירו על המוצב. כדור חדר מתחת לבית השחי של הקונטראקטניק הזה, פסח על אפוד המגן שלו, וניקב את ריאתו.
`אני לא רוצה לקבל טיפול מבנדיטים!`, הוא צרח כשרומאני נתנה לו זריקה שישכח את הכאב. `בן זונה! מניאק!` הוא צעק עלי.
לוחם צ`צ`ני שעמד במסדרון צעק לי `תן לו למות!`. לרגע התפתתי. העולם היה מקום טוב יותר בלי המפלצת הזו. הוא לא יאנוס עוד נשים או ילדים. אבל אז נזכרתי בקרנסנויארק ובמילותיה של שבועת היפוקרטסהחקוקות על הקיר בבית הספר לרפואה. אם אתחיל לקבוע מי יחיה ומי ימות, היכן יהיה לזה הסוף?
`אני רופא`, השבתי. `מתפקידי לטפל בכל מי שזקוק לעזרה. אללה יעניש אותו" (עמ` 239)
"כמה דברים טרדו אותי כשראיתי את האחחיות משליכות לאשפה ציוד משומת למחצה כגון חוטי תפירה, מסכות ניתוח, כומתות, חיפויי נעליים או משקפיים - התרגזתי. האם הם לא יכלו לאסוף את כל הציוד הבלתי משומש ולשלוח אותו לאיזורים נזקקים של העולם? יכולתי להשתמש בחוטים האלה שאין בהם עוד חפץ בזביל לתפור עשרות פצועים" (עמ` 294)
תודה ליעל
אשמח אם תגיבו