הדבר היה ככה - מאיר שלו (ספר)

מאיר שלו. פעם ב 3 שנים יש את החגיגה הזו. מאיר שלו מוציא ספר. כאשר יוצא ספרו של מאיר שלו, אני דוחה כל ספר אחר. נשמע לכם ילדותי? פתטי? אולי. אבל אני גרופי שלו. אין מה לעשות. אני רק מתנחמת שאני לא לבדי.

אז את הספר הזה, התחלתי לקרוא אתמול. ובכוח הפסקתי, כדי שגם היום יהיה לי קצת.

אז נתחיל מזה, שהספר הזה הוא קליל, מצחיק, משובב נפש, ו....קצר מידי.

רוב הזמן, היה חיוך על שפתי. כאשר אני חושבת עכשיו, אני חושבת שזה הספר הכי כייפי שלו (הספר האהוב עלי ביותר עד עכשיו היה "עשיו" )

אם בספרים האחרים של מאיר שלו, הוא סיפר על מושבה דמיונית (מבוססת על נהלל), דמויות  דמיוניות (מבוססות על אמיתיות) , כאן הוא הוריד את המסכה, וקורא לתינוק בשמו. הפעם הדמויות הן אמיתיות. סבא. סבתא. אמא. אבא. בני דודים, דודים. ונהלל היא נהלל.

הסיפור הוא על משפחתו מצד אמו. הגיבורה הראשית היא סבתא טוניה. אולי בעצם – הגיבורים הראשיים, הם הסיפורים שעוברים מדור לדור במשפחה. המעשיות שכל אחד מספר ולכל אחד  יש את הגרסה שלו." ומכיוון שבמשפחה לו הזיכרון והדמיון הם שני שמות שונים לדבר אחד " (עמוד 22)

 וכל סיפור, כל מעשיה , כל גרסה שהיו מספרים התחילה במילים ...."הדבר היה ככה..."

אולי הגיבור הראשי הוא שואב האבק המפורסם? בעצם לא שואב אבק כי אם סוויפר.(המסכן שאחרי תלאות כה רבות הגיע מאמריקה הרחוקה לעמק יזרעאל, ונגזר עליו מאסר עולם במקלחת)

 והסיפור שהכי אהבתי זה האופן שבו הכירו ההורים של מאיר. (יצחק ובתיה).

סבא אהרון עלה בעליה השנייה עם אשתו שושנה , שנפטרה. בעליה השלישית עולה אחותה למחצה של שושנה, טוניה. היא מתחתנת עם סבא אהרון. בין שאר הילדים נולדת גם בתיה , אמו של מאיר.

סבתא טוניה היא טיפוס מיוחד. הדבר הכי בולט בה, השיגעון שלה לניקיון. השיגעון שלה הוא אובססיבי. היא מתוארת כאחת, שתמיד על כתפה מונח סמרטוט הנצחי. לא  רק את הספות היא מכסה בסדינים, גם ידיות של דלתות הבית  מלופפות בסמרטוטים, שחס וחלילה לא יהיו סימנים. עד כדי כך הגיע שיגעון זה, שרוב הזמן הבית שלה היה סגור. אורח שהיה  נוקש בדלת הראשית היה שומע את הצעקה "מסביב! מהדלת השנייה".  את אורחים אירחו במרפסת. במקלחת היה אסור להתקלח (אירגנו משהו מאולתר  ברפת) והשירותים הם מחוץ לתחום.

"כשהייתי בן 4 או 5 והתארחתי אצלה, תפסה אותי סבתא ליד דלתו של בית השימוש ודרשה לדעת לאן , לדעתי, אני הולך. "לפה" הצבעתי על הדלת הסגורה, לא מבין את הבעיה. "יש לך דבר קטן או דבר גדול"? "דבר קטן". היא נשמה לרווחה , והודיעה שאת זה אפשר לעשות גם בחוץ" (עמוד 27-28)

לא ארחיב הרבה על העלילה, כי בעצם הרבה עלילה  (כרגיל) אין. יש מצבים. יש עברית מהממת. כל משפט פנינה. הרבה הומור דק. הרבה צחוק על חשבון עצמו.

חלק נכבד בספר תופס סיפור היכרותם של יצחק שלו ובתיה, הוריו של מאיר שלו.

"בין היתר כתבה "פגשתי בירושלים שני אחים. שניהם נורא חכמים ונורא מכוערים" לא מזמן כשסיפרתי על המכתב הזה לדודי מרדכי, הוא פרץ בצחוק גדול ואשתו ריקה תיקנה : " זה לא נכון. יצחק לא היה מכוער בכלל" (עמוד46.)

ויצחק העירוני, המשקפופר, החיוור (או במילה אחת "חנון") ניסה להתחרות בכל המחזרים החסונים של בתיה.  " אבל עוד ועוד מכתבים החלו להתעופף בין ירושלים ונהלל, ובכתיבה לא היה לו מתחרה בכל מחזריה בעמר יזרעאל" (עמוד 46)

הסיפור הכי מצחיק הוא , זריעת המלפפונים. יצחק מגיע בפעם הראשונה לנהלל לבקר את בתיה "האורח ביקש לעזור במשהו וסבא אהרון שלח אותו אל מאחורי הלול לזרוע מלפפונים. .... סבא אהרון אמר  לו שבין מלפפון אחד למשנהו צריך להיות רווח של 30 סנטימטר, והוא ירד אל השדה מצויד בסרגל, ביתדות ובחוט. לפי גרסה מלעיגה אף יותר לקח גם פלס ומד זווית, ולפי המהדרין, גם מחוגה וסקסטנט, כי רצה לעשות רושם טוב, למדוד ולזרוע כמו שצריך. הרווחים אכן היו מדויקים מאד, והשורה ישרה כחץ, אבל בשעתיים הצליח האורח לזרוע רק 10 מלפפונים. (עמוד 47)

"אמא שלי, כשהיה מישהו מתגאה לפניה שאחד מאבותיו היה אדמו"ר או צדיק או חכם-באשי או גאון, הייתה עונה לו ביובש מלגלג : " גם אנחנו לא סתם אנשים, אנחנו מצאצאי הגולם מפראג" (עמוד 62)

וכך מתחיל הספר :

הדבר היה ככה: לפני כמה שנים, ביום קיץ חם, קמתי מתנומה נעימה של אחר-הצהריים, הכנתי לי כוס קפה, ובעודי לוגם הבחנתי שהכל מסתכלים בי במבט משונה ומתאפקים שלא לצחוק. כשגחנתי לנעול את סנדלי התגלתה לי הסיבה: ציפורני אצבעות רגלי, כל העשר, היו צבועות בלק אדום ומבהיק. (עמוד 7)

והספר מסתים ב

"כאן מסתיים סיפורי. הדבר היה ככה, כל גרסה כהווייתה. כי כך אנחנו נוהגים : משתמשים בשפה ובביטויים של המשפחה, וזוכרים את זיכרונותיה, ולא הולכים לשום מקום בידיים ריקות, ואוכלים סליודקה, והמהדרין גם חולודיץ. כי מה זה חשוב : להיות נאמן לאמת, גם אם היא לא נאמנה לך, לסחוט אותה בשכל, לא כמו גבר, אלא כמו אשה, ולספר אותם סיפורים, ולבדוק אותם טוב טוב מול האור שוב ושוב, עד שיהיו כמו שצריך – צלולים ונקיים ממש " (עמוד 226)

ועל העברית, השפה, הביטויים, השירה – אין צורך להוסיף כלום.

ועכשיו , אוכל סוף סוף לקרוא את כל הכתבות , את כל הראיונות לכבוד הספר.

אין צורך להגיד שאני ממליצה.

ורק דבר אחד אוסיף.

תודה לך מאיר שלו.