שנה גורלית - אלכסנדר מאייר (ספר עדות)

2009
הוצאת יד ושם

עורך: רמי סערי 

*****

מס' עמודים 144, 

"

ביוני 1944 נעצר אלכס מאייר על ידי הגסטפו בעיר וישי שבצרפת. כמעט שנה מאוחר יותר, במאי 1945, הוא חזר הביתה. את מה שעבר עליו בשנה זו הוא רשם ביומן. את היומן זכה לקרוא כל מי ששאל אותו שאלה, שהתשובה עליה הייתה "אושוויץ".

לרשום יומן בתוככי מחנה העבודה וההשמדה הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. כתיבת היומן החלה רק כחודשיים לאחר שחרור אושוויץ, כאשר מאייר התאושש מעט והצליח להשיג דפים (טפסים רשמיים של המחנה) וכלי כתיבה. ממקום זה, בו ריחו של המוות טרם פג, המידע שנכתב הוא כחומר גלם ממש. הוא דורש עיבוד על ידי הקורא, השלמת פרטים ופה ושם התאמתם לאמת שהתבררה מאוחר יותר. לדוגמא:

(עמ' 45) "הרבו לדבר על טרזינשטט, מבצר וגטו בצ'כולובקיה, מחנה בנוסח דְרַנְסִי שיצא לו שם טוב מאוד"

תדמית זו של טרזינשטט היא פרי תעמולה נאצית, שהפכה את המקום לגן פורח למשך זמן קצר, בכדי לצלם סרטי תעמולה שישתיקו את השמועות המזעזעות על הנעשה ביהודים, ומיד לאחר מכן שלחו אל המוות את כל המשתתפים בסרט. בנקודת הזמן ההיא, מאייר לא היה מודע לכך ובאמת ובתמים קיווה להגיע לשם, כאשר נעצר (ממילא לא הגיע).

לא תמיד כותב מאייר דברים ברורים, אולי מתוך מבוכה או מתוך התרגשות. כאשר הוא מספר על ילדים שהגיעו למחנה, הוא כותב (עמ' 67) "לרוב הצליחו הקאפואים במשימתם ליצור נערים שיהיו מוכנים לכל מטלה מלוכלכת" ולא מפרט.

בשעת קריאת הספר נזכרתי פעמים רבות בפרימו לוי.  בספרו "הזהו אדם?", הוא טוען כי בלא ידיעת השפה הגרמנית, לא היה סיכוי לאדם לשרוד באושוויץ, ואכן, מאייר "חטף" עקב מגבלת השפה (עמ' 74) "שמעתי פקודה אבל לא הבנתי את תוכנה. כשעמדתי ליד האוברשרפירר חטפתי בעיטה מלכותית בישבן וסטירה מצלצלת. הקאפו, חנפן לא קטן, הנחית עלי מהלומות קלשון, וכדי לא לפגר אחריו הכניס לי גם הפורארביטר כמה אגרופים בבטן ובכבד. כששוב יכולתי לנשום הבהירו לי: לא הסרתי את המקטורן."

עם זאת, ניצל מאייר ממוות כמעט בטוח ב"צעדת המוות", בדיוק באופן בו ניצל פרימו לוי ממנה – מצבו היה כה נואש, עד שנאלץ להתאשפז בבית-החולים של המחנה. כשברחו הגרמנים מפני בעלות הברית והצעידו את אסיריהם עד מוות, לא טרחו לסחוב איתם את החולים, אולי מפני שהאמינו כי בלא טיפול ימותו כולם ממילא.

חודשיים לאחר שנכנסו הרוסים למחנה, החל מאייר לתעד את קורותיו מאז שנעצר. תיעוד התקופה עד לאותו הרגע הינו מקוטע, משוער, לא תמיד מקפיד על מוקדם ומאוחר, ואילו התיעוד מאותו הרגע הוא מדויק לעיתים עד כדי תוכן הארוחות ומספר הזלוטים שקיבל תמורת מעילו וכן הוא כולל תאריכים. בחלק זה של היומן מתואר תהליך חזרתו של הפליט אלכס מאייר הביתה לצרפת. תהליך שמזכיר, במידה רבה, את המתואר בספרו האחר של פרימו לוי, "ההפוגה".

בשלב זה, ממתין מאייר בקוצר רוח לרגע בו יוכל לעזוב את המחנה. בהמשך הוא מחכה לרגע בו יעזוב את קאטוביץ', בדרכו לאודסה, לאוניה שתיקח אותו לנמל מרסיי ומשם – הביתה.  במהלך ההמתנה מאייר עובר תהליך של החלמה גופנית. הוא מתרגש כאשר משקלו עולה ומגיע עד לארבעים קילוגרם. הוא שמח לשמוע סביבו שוב צרפתית. הפליטים זוכים ליחס אמפטי מצד הפולנים. לאחר יציאתו מהחור השחור ההוא, ששמו אושוויץ, הדברים הקטנים נראים כעולם ומלואו. מרגע מעצרו שרוי מאייר במתח – האם יחזור אחיו שנלקח לגרמניה? האם שרדה אמו החרשת, שנותרה לבדה אחרי שנעצר? האם יזכה לראותם שנית אי פעם?

במשך שנים רבות היה היומן נחלתם של בני משפחתו בלבד. בשנת 2003 פרסם את היומן בנו של אלכס, ג'ורג' מאייר, בשפה בה נכתב – צרפתית. שאיפתו להוציא לאור את היומן גם בשפה העברית התגשמה עם הוצאת הספר "שנה גורלית".

תודה ליעל

אלכסנדר מאייר נולד ב-1910 במזרח צרפת, למשפחה יהודית ותיקה שהתיישבה באיזור במאה השבע עשרה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה גויס לצבא צרפת ומונה מרכזן בחיל ההנדסה. בהפצצת אַרְסִי סִיר אוֹבּ בידי חיל האוויר הגרמני ביוני 1940, אפשר אומץ לבו את פינוי בית החולים המקומי. על כך צוין לשבח וקיבל אות גבורה. מאייר נשאר בווישי גם אחרי כניסת חוקי הגזע האנטישמיים לתוקפם, כדי לטפל באמו הקשישה, החירשת והבודדה שהיתה בבית אבות בקרבת מקום. ב-17 ביוני 1944 עצר הגסטפו את מאייר בעקבות הלשנה. מאייר נשלח לאושוויץ ביולי 1944, במשלוח 77, אחד המשלוחים האחרונים שיצאו מצרפת. אחרי שובו לצרפת נזקק לשנים ארוכות כדי להתגבר על סבלו, ורק ב-1949 התחתן והקים בית. בעל רוח עצמאית, חובב אמנות וספרות, היה מאייר סוכן של הוצאה לספרי אומנות עד צאתו לגמלאות. הוא נפטר בקוֹלְמָר במרץ 1980.

*  *  *  *  * 

לצורך ראיונות, עומד לרשותנו ג'ורג' מאייר, בנו של המחבר, איש שיווק ופרסום, פעיל בתחום החברתי, מנכ"ל עמותה שמטפלת בילדים בסיכון. עלה ארצה מצרפת לפני 25 שנה. טיפל בתהליך ההוצאה לאור של הספר, בארץ ובצרפת לפני כ-4 שנים.

*  *  *  *  *       

הקדמה: לאבי - מאת ג'ורג' מאייר

   את היומן הזה כתבת באושוויץ, במרץ 1945, כלומר בקושי חודשיים אחרי שחרור המחנה בידי הצבא הסובייטי. היית אז בן שלושים וחמש, משקלך היה שלושים ושניים קילוגרמים, ומצבך הבריאותי נואש עד כדי כך, שהנאצים לא הוטרדו במנוסתם בידי אותם מתים חיים, אשר פקדו כרוחות רפאים, כמוך, את מרפאת המחנה.                              

   באופן פרדוקסלי, דווקא מצבך החמור, אם אפשר לומר זאת, הציל את חייך. 

   מאחר שלא היתה ברשותך מחברת ולא כל שכן נייר מכתבים, התחלת לכתוב על הטפסים הרשמיים של מחנה הריכוז, אותם טפסים שנועדו לתקן ולייעל  את תהליך הניכור וההרס של העם היהודי. טפסים אלה יהיו עבורך כלי האחסון הראשון של הזיכרון.

   בכתב ידך היפה והמיוחד רשמת את הכרונולוגיה של הגיהינום – את התמונות, את הפרצופים, את מחשבותיך ואת מצבי הנפש שלך. הקפדת לא לשכוח שום דבר מהותי, לא לבגוד בשום דבר.

   באונייה שנשאה אותך אל צרפת, אל משפחתך, אל החופש, שמת סוף פסוק למשימה שלך. זה היה במאי 1945.

   את היומן הזה לא ייעדת אלא לעצמך. רצית לנסות להבין. אולם במרוצת הזמן הגעת בוודאי למסקנה, שכל מה שעבר עליך היה מעבר לכל הבנה, והאפשרות היחידה היא לתעד.

   אבל לתעד אינו דבר קל. צריך לפתוח את הפצעים, להתערטל, תוך כדי הסתכנות בחשיפה לחוסר האמון של האחר, לספק. ובכן, כמו ניצולים כה רבים העדפת לשתוק. לכל אלה שתמהו על המספר המקועקע בזרועך,  מסרת חבילת דפים כחולים:  היומן שלך.

   לא זכיתי ממך ליחס של חסד. במשך כל שנות נעורי ובתחילת חיי הבוגרים, לא הצלחתי להחיות ביחד אתך את התקופה ההיא בחייך. אולם כמו ילדים רבים של ניצולי השואה, נשאתי בתוכי חלק מחייך ומגורלך. אם כן, לא היה נחוץ לדבר על כך. במקרים מסוימים היו מילים עלולות דווקא להכשיל את התקשורת.

   לפיכך לא יכולתי לקרוא את היומן שלך בשלמותו לפני מותך בשנת 1980.

   מאחר שאמא הפקידה בידי את כתב היד של יומנך, הבנתי שאני אחראי לכך שעדותך לא תיעלם בתהום הנשייה. החובה להעביר את הזיכרון היתה בידי.

   ואותו זיכרון אני מעביר מישראל שאני חי בה כיום: כי לגורלך שלך – הגורל של יהודי צרפתי שבני עמו בגדו בו והסגירו אותו – היה משקל מכריע בהחלטה של ג'וזיאן רעייתי ושלי לעלות בישראל ב-1982.

   אתה לא הכרת את נכדותיך. יעל, הבכורה, היתה רק בת שנתיים כאשר נפרדת מאתנו.

    דע לך אפוא שכל השלוש, יעל, עמנואל וקרן, נסעו לאושוויץ, ובאותו צריף שנלחמת בו על חייך כדי לשרוד, הן קראו ברבים קטע מן היומן שלך שתורגם לעברית.

    ההתרגשות מאותו מפגש והמשמעות שלו יישארו חקוקים בזיכרונן לעד.

   יותר משישים שנה אחרי שחרור המחנות ויותר מעשרים שנה אחרי מותך, יצא יומנך לאור בצרפת בשנת 2004 הודות לתמיכת קְלוֹד בּוֹשׁוּרְבֶּרְג וסֶרְז' קְלַרְסְפֶלְד ובזכות עיקשותם. אחרי שיושלם התרגום לעברית, יראה אור יומנך גם בישראל.

   במשך כל השנה האחרונה ביליתי בחברתך ערבים ארוכים. קראתי את יומנך שוב ושוב כדי לערוך אותו ולחלקו לפרקים, ויחד עם זאת להישאר נאמן לכתב היד שלך.

   אותם רגעים של אינטימיות אתך ממלאים אותי ברגש עמוק של שותפות.

תוכן העניינים

  הקדמה: לאבי – מאת ג'ורג' מאייר

סדר הפרקים

1.      אושוויץ, 16 במרץ 1945

2.      וִישִׁי, 17 ביוני 1944

3.      הגסטפו

4.      השמים כחולים

5.      המַלְקוּאָפֶה

6.      14 ביולי

7.      דְרַנְסִי

8.      ערב העזיבה

9.      היום שפחדנו ממנו כל כך

10. גן החיות

11. יציאה העירה פעם בשבוע

12. "הסַפָּר"

13. זוג מגפיים מרופטים שסוליותיהם מעץ

14. סימון לחיים

15. יום העבודה הראשון שלי

16. שליטה עצמית

17. לא היה אפשר לתעות בדרך

18. ההתארגנות – "קוֹמְבִּינָה"

19. יום רודף יום

20. נשים וילדים

21. אזעקות

22. יומן הזיכרון

23. לשים לזה קץ

24. סלקציה

25. בית-החולים

26. אלוהים שמר עלי

27. הניסוי הרפואי

28. זיכרונות

29. לשאת את המצב ולחכות

30. 15 בינואר

31. 19 בינואר

32. אשליה

33. שינוי באווירה

34. 27 בינואר, יום היסטורי

35. העורבים

36. בִּירְקֵנָאוּ

37. לא יותר מסחבה

38. לעזוב

39. קָטוֹבִיץ

40. 22 באפריל, 17:15

41. בדרך לאוֹדֵסָה

42. בית-הספר לחופש

43. בים

44. מצאתי את משפחתי

 אשמח אם תגיבו.