עוד לא שבת - שלמה ארצי (ספר)

מהדברים הבאים אתה מתחיל תוכנית רדיו.
אולפן, מיקרופון, אוזניות, דפים מלאים בכתב היד שלך, כוס קפה, טכנאי הקלטה, עורך מוזיקלי, דיסקים, עוגייה לשעת משבר.
חשוב שאיפשהוא יהיו לך שמים, שבאיזה מקום יהיה חלון כדי להימלט, שי"ן-גימ"ל כדי לפתוח לך את דלת הכניסה לתחנה.
חשוב שיהיה הר כדי לטפס אליו, טקסט כדי להקריא אותו, שיר אחד ששווה לחיות בשבילו, ופרטים מזהים על המדינה-ארץ שאתה חי בה.

מהדברים הבאים מתחילה תוכנית.
ממחשבה, מהרהור מוקדם, מהמון רומנטיקה,
מתחושת מלכודת שצריך לצאת ממנה איכשהוא,
מאמונה שיש אנשים שמקשיבים לך באהבה.

תוכנית רדיו צריכה להרגיש טוב אם יש לה ולו רק מאזין אחד אי שם ששומע אותך.
בשבילו ועבורו אתה מחבר את המיקרופון,
לוחץ על המתג האדום, ומתחיל את הדיבור שלך. "  (מהכתוב על גבי כריכת הספר, לקוח מאתר ידיעות ספרים).

המפגש הראשון שלי עם שלמה ארצי היה כשיצא תקליטו "תרקוד". כן, זו לא טעות, אז באמת יצאו תקליטים לשוק. השנה היא 1984, אני בת 9+ ולומדת בכיתה ד'. שלמה ארצי הוא ממש לא כוס התה שלי, אבל אמא שלי, מנגנת את התקליט שלו שוב ושוב, ואני סובלת בשקט (אחרי מחאות חסרות תועלת).

ארבע שנים מאוחר יותר, אני כבר בכיתה ח' או שמא ט', והתקליט "חום יולי אוגוסט" יוצא לשוק, אני בעלת ווקמן משוכלל, מחליטה לרכוש את הקסטה הכפולה, ואחרי שאני מתאהבת במה שאני שמועת, אני מגלה מאחיות גדולות של בנות כיתתי שלשמה ארצי היסטוריה ארוכה של תקליטים, בדרך לא דרך, הקלטות (ה"פיראטיות") מגיעות אלי, חלקיות מאוד, אבל מספקות לי היכרות מעמיקה עם הזמר.

אחר כך הלכתי להופעה שלו, ההופעה הראשונה שנכחתי בה בחיי, ילדה בכיתה ח' (או ט') מתרגשת נורא לגלות ששלמה ארצי יורד לקהל, ורוקד איתו. החוויה הזו הלכה איתי כל אורך הדרך הביתה. בעקבותיה ניגשתי לחנות התקליטים הבודדת שהייתה אז במרכז העיר בירושלים, ורכשתי את הקלטות של שלמה ארצי שמצאתי. בערך באותה תקופה החלטתי שאני רוצה להיות חברה בצוות שלו, מכיוון ששירה היא לא הצד החזק שלי, רכשתי גיטרה, אחר כך התברר, שגם נגינה היא לא צד חזק שלי   .  .  .  כשחשבתי להיות עיתונאית (מחשבה שעדין פוקדת אותי מעת לעת), הבטחתי לעצמי שבמסגרת כל אותם אנשים שהייתי רוצה לשאול שאלות אמיתיות, אגיע יום אחד אל שלמה ארצי, לראיון עומק אמיתי, כזה שלא נועד לקדם דבר מה או לצבוע בצבעי השמש את עמודי העיתון. אחר כך? אחר כך התבגרתי.

אני התבגרתי, ושלמה ארצי הפך להיות קונצנזוס, מ"הזמר השמאלני ההוא" שנקט עמדה חד משמעית בנושאים מדיניים שנויים במחלוקת, הוא התחיל ללמוד אצל ימימה, וכמו שהדרך הזו השפיעה ומשפיעה על סלבריטאים שונים (אף כי הוא היה שם קודם, לפני שהשיטה הפכה לנחלת הכלל, ועזב עוד לפני שהגברת התפרסמה לציבור הרחב) הוא התמתן, התמרכז, ומביע דעות קונצנזואליות, ואולי זה לופ שאי אפשר לדעת אם תחילתו באהבת הקהל שהלכה וגדלה או בבחירתו להתמרכז שהעצימה את אותה אהבה.

כך או כך, הספר, מלקט קטעים קצרים מתוכניתו "עוד לא שבת" המשודרת בגלי צה"ל כבר למעלה משלושים שנה. הקטעים שנבחרו לספר לקוחים מהשנים האחרונות, וככאלו מייצגים את האדם שבחר שלמה ארצי להיות בשנים הללו. הם נעים מפכים אישיים ביום יום שלו (הולדת נכדו, מות אביו וועוד) לרעיונות מופשטים בנוגע לאהבה, חברות, ואידיאולוגיות שנות.

שלמה ארצי מתגלה כאדם, העומק הרוחני שלו דומה לזה של רבים אחרים, העדפותיו היומיומיות דומות לשל כולנו. הבחירה שלו לערוך את מילותיו הרבות, שלא נאמרות לאחר עריכה מוקפדת, אלא נשזרות מתוך ראשי פרקים אותם הוא מכין לקראת תוכניתו, חושפת בפנינו את אדם שהפך להיות אישיות מוכרת ואהובה על כלל הציבור הישראלי. הייחוד שבו, אולי זה שמותיר אותו רלוונטי בציבוריות הישאלית כבר למעלה מ 30 שנה, הוא דרך ההתבוננות בשלו בפרטים הקטנים שמרכיבים את היום יום של כולנו.

הספר מכיל המון קטעים מרגשים, תקצר היריעה מלצטט את כולם. אני בוחרת לצטט מהספר קטעים שנגעו בי בדרך זו או אחרת, ואני חושבת שמייצגים משהו מתמצית תוכניתו לה אני מאזינה בימי שישי ב 20 השנה האחרונות:

" אבי מת בשעה שש וחצי בבוקר.
  לו הייתי צריך לסגור לו את עיניו,
  הן נעצמו לבד.
  זר של שושנים נתלה מעל ראשו בחדר בו חי עם מי משך למעלה מארבעים שנה.
  השמש יצאה, והציפה את החדר המזרחי כבכל יום, וני לא הבנתי איך העזה לצאת, וגם לזרוח.
  אבי מת, ובידיו לא היה התיק שליווה אותו חמישים שנה, ולא גזיר עיתון "הארץ" עם המספריים שהיה גוזר בהם חלקים מהעיתון כדי לשמור.
  "אגזור בשבילך את מודעות האבל שלך", לחשתי לו.
  אבי מת. ישבתי לידו שערה ארוכה והיבטתי איך נשמתו יוצאת מגופו ומרחפת בחלל החדר.
  עוד מעט תצא דרך חור המנעול (חשבתי) והוצאתי את המפתח מהחור, שיהיה לה נוח.
  אבי מת וארשת הסבל של הימים האחרונים פינתה את עצמה לאנחת רווחה.
  אבי פחד למות, ובסוף מת.
  כשכולם התחפפו מהחדר, פניתי אליו בסחבקיות שכזו ואמרתי לו:
  " אתה לעולם כבר לא תדע צער כמו שידעת, ולעולם כבר לא תדע כמה אהבתי אותך . . .  ויאללה בוא נסתלק מהמקום המזוין הזה."
  אבל אבי נותר לשכב שם בשקט, ולאט לאט הלך והצופד, וגופו הצהיב כמו גווילים ישנים.
  וכשבא האמבולנס לקחת אותו, ליוותי את נושאי הגופה מהחדר שלו אל האמבולנס.
  וכששאלו אותי אם ייקבר עם משקפיו, הצעתי שלא
  ( וכך נטלתי את המשקפיים שלך, אבי הטוב, והכנסתי לכיסי, ואני מקווה שאתה סולח לי). " (עמ' 30)

" לא מזמן עמדתי לי בחנות ספרים במרכז הארץ, ואיש צעיר, כבן עשרים, שאל אותי אם קראתי את הרמן הסה, ואמרתי לו שקראתי את הספרים שלו כשהייתי בגילו.
ואחר כך שאלתי אותו אם הוא קרא את הטבלה המחזורית של פרימו לוי, והוא אמר לי, "לא," במבוכה, "אבל אקרא," אמר.
"תגיד לי שוב." אמר, "את שם הספר ואת שם המחבר."
ואז הבחורצ'יק בן העשרים וכמה הוציא דף ועט ורשם את הספרים המומלצים שלי.
ואז הוצאתי אני דף ועט ורשמתי את הספרים המומלצים שלו. וכך עברה על שנינו איזו חצי שעה חמודה של עצות ספרים זה לזה. אפילו לא שאלתי אותו לשמו. והיה נדמה שלי שאם מישהו היה עד לשיחה, היינו שני חולמים במעבה הג'ונגל סיטי. " (עמ' 42)

" כדורגל ב-73 שקלים, בצבע אדום, זה מה שרוצה הילד שעומד בחנות הספורט.
כולה כדורגל ב-73 שקלים, וכך עמד והתחנן בפני אבא שלו בחנות הספורט בשבוע שעבר.
"אבל יש לך כבר אחד," אמר האב.
"אז מה," אמר הילד, " אבל זה כדור בצבעי הפועל תל אביב והיא עוד שלושה משחקים תהיה אלופת הליגה," הסביר הילד. "אבא, קנה לי כדור אדום," ביקש.
"שיהיה אדום, " אמר האב, והוציא 73 שקלים לשלם למוכר.
הייתם צריכים לראות ת'ילד הפועל-תל-אביבי אדום ומאושר. " (עמ' 81)

" אחרי ההתעללות הממושכת בפלסטינים שעוברים כמו יויואים מצד לצד, במחסומים הלא אנושיים של הצבא הלחוץ ממתאבדים ובצדק.
צה"ל מחליט השבוע לבנות "מחסומים הומניים".
בעיקרון, יהיו שם במחסומים ההומניים כבישים מוסדרים, שירותים, ברזיות, תאורה, סככות המתנה, תאי בדיקה נורמליים, מגרשי חניה והסעות.
עכשיו אני גם מתפרע במחשבה שאולי אפשר, במסגרת ההומניות, להקים במחסומים לונה פארקים, תאים לשירת קאריוקי פלסטינית-ישראלית, לחיזוק היחס החם בין שני העמים השונאים זה את זה עד מוות, ואפשר לבנות אפילו בריכות שחייה ליד המחסומים, בתי-מלון, פיקניקים המוניים . . .
אם כבר - אז כבר . . .
הצחקתם אותנו. הכל מילים מכובסות.
מחסום, לעולם לא יהיה הומני.
אין דבר כזה. " (עמ' 88)

" הילד שהזמין את הילדים ליום ההולדת שלו לא עשה את זה בקלות, כי מאז ומעולם הוא לא הרגיש בכיתה מאוד מקובל.
מקובלות הייתה אז - וגם היום - השם של המשחק.
ומכיוון שלא חש מקובל, הוא היסס אם להזמין את הילדים ליומולדת שמונה שלו.
בתוך תוכו הוא קינא בימי הולדת של ילדים אחרים, וכך כשהיה בא אליהם, היה תמיד בא ראשון, מצטנף בפינת החדר ומחכה עם בעל המסיבה שהשאר יגיעו.
בדרך כלל לא היה להם על מה לדבר, והילד השני היה הולך להשתין ואפילו משאיר אותו לבד.
"אף אחד לא יבוא ליומולדת שלי," לחש הילד לעצמו.
"איש לא יבוא," אמר לאמו כשהציעה לו לעשות לעצמו יומולדת כיתתית.
ובכל זואת נכנע ללחץ של אמו, לאשליה הקטנה שהייתה בתוכו לפתח מקובלות בעולמו הקטן, וחילק לכל הכיתה פתקאות מודפסות עם שושנה בצד על מועד היומולדת.
ובשמונה, שעת תחילת יום ההולדת, איש לא בא.
ובשמונה וחצי הוא יש שם מחכה.
ובתשע הילד נשאר לבד, לבד לבד.
וזו הייתה כל מסיבת יום ההולדת שלו בגיל שמונה.
היום הוא כבר ילד מבוגר בן שלושים.
כל יום הולדת הוא מנתק את הסלולרי ונוסע לצפון.
כדי שלא תצרוב בו שוב האכזבה הישנה של יום ההולדת ההוא. " (עמ' 93)

" יריב גבע נולד ב-1971, גדל בראשון לציון, למד בגימנסיה הריאלית, שירת בטנקים ולאחר תום שירותו נהרג בתאונה.
לא מזמן, כשעשיתי סדר בדברים, התגלגל לידי ספר שיריו שהוציאו בני משפחתו אחרי מותו.
שירים עם המון כוח.
בין השאר נכנסה לי לראש השורה הבאה שלו:
" שלפחות מילה טובה אחת תיכתב היום . . .
שתיאמר פיסקה אופטימית אחת, שייקרא שיר אחד . . .
עשונ נס שלעזאזל דבר אחד טוב יקרה כבר היום . . ." " (עמ' 168)

לצד הקטעים השונים,הספר מכיל תצלומים שונים. התצלומים נוגעים בצורה כזו או אחרת לקטעים לצידם או שבעקבותיהם הם מופיעים. חלק מן התצלומים הם תצלומי כתב ידו של שלמה ארצי, אותן פתקאות אותן הוא משרבט במהלך הימים שלו, ואוסף איתו במשך השבוע על מנת להביא אותן לתוכנית הרדיו שלו.  ודפי הספר עבים ונעימים למגע, מתאימים לעלעול רב, ואינם זהים לעמודים הדקים הממלאים את ספרי הפרוזה הסטנדרטיים, שמכילים בתוכם סיפורים עם התחלה, אמצע וסוף.

אם אתם מאוהבי שלמה ארצי, ומשהו בדרך ההתבוננות שלו מעלה בכם מנגינות שמתחברות לימים טובים מפעם, הספר הזה יהדהד לכם צדדים אהובים מן העבר.