הביתה - אסף ענברי (ספר)
|
הביתה - אסף ענברי (ספר)
הביתה - אסף ענברי (ספר). אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים, הביא לעולם ספר שמתעד בדיוק את תהליך הפריחה, הצמיחה, הלידה של הקיבוץ, בגרותו, זקנתו ומותו. סיפורו של קיבוץ אפיקים, שלמעשה מייצג את "סיפור הקיבוץ" במדינת ישראל לדורותיה ומהווה דוגמה ומשל משום היותו מקום הולדתו של ענברי שתיעוד פני הדברים היה מובן מאליו עבורו, דווקא משום שהמקום הזה הוא היסטוריית חייו והוריו והורי-הוריו.
בהוצאת ידיעות ספרים
בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות,
עורך: דב אלבוים,
עטיפה: ניר דרום,
על העטיפה: "עולים לאפיקים" ליאו רוט (שמן על בד, 2000),
276 עמודים.
בשיאו של הקיץ הישראלי של שנת 2002, חגג יצחק בן אהרון, ממייסדי קיבוץ גבעת חיים מאוחד, את יום הולדתו ה 96. קרוב לחגיגות ה 70 לקיבוצו. עצוב, עזוב וגלמוד. בספרה של יעל גבירץ, "ילד לא רצוי", מתארת המחברת את הקיבוץ שאבד לו, לבן-אהרון, מזמן. גבעת חיים מאוחד, מה שהיא מוכר ברחבי הארץ במשך שנים רבות כ"קיבוץ של בן אהרון" חדל להיות הבית שלו. בניו ונכדיו עזבו מזמן ורק ביתו נותר שם, כמו כלא פרטי שמי שדר בו, נוהג בו כאסיר עולם.
כך הפך עצמו יצחק בן אהרון, לחבר הקיבוץ הראשון שהפריט את עצמו. מנותק ומסויג מהקהילה המתגוררת בו, ומשלם מכיסו עבור השירותים הדלים שאותם הוא צורך. כמו "ילד חוץ" מנוכר ומתנכר למפעל חייו הגווע.
אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים, הביא לעולם ספר שמתעד בדיוק את תהליך הפריחה, הצמיחה, הלידה של הקיבוץ, בגרותו, זקנתו ומותו. בעוד סיפורו של בן אהרון הוא סיפור על נפיל אמיתי, בן דור נפילים, אחרון המהפכנים, מנהיג פועלים שהאריך ימים מעל ומעבר למהפכה הציונית שהיה בין מחולליה, סיפורו של קיבוץ אפיקים, שלמעשה מייצג את "סיפור הקיבוץ" במדינת ישראל לדורותיה ומהווה דוגמה ומשל משום היותו מקום הולדתו של ענברי שתיעוד פני הדברים היה מובן מאליו עבורו, דווקא משום שהמקום הזה הוא היסטוריית חייו והוריו והורי-הוריו.
הספר "הביתה" זכה לתשבחות ביקורת רבות ולמעשה, אדם שהיסטוריה או ציונות או ביוגרפיה אינן משאת הנפש שלו בבואו לקרוא ספר על מנת להתרגע ולשקוע בספרות יפה וטובה, עלול למצוא עצמו נרתע מלקרוא ספר שעיקרו תיעוד המסע ההיסטורי של הקיבוץ מרגע הקמתו ועד גוויעתו. ואולם, אסף ענברי עשה מעשה אומן באריגת חוטי הספר, ויצר תמונת היסטוריה שרק תחקיר מדויק, יכולת התחקות אחר החברים הבולטים בהקמת הקיבוץ וכישרון סיפורי מתובל בחוש הומור דק, אירוני ולעתים מריר-מתוק-ציני, רק הם הפכו את הספר הזה לספר שנקרא בנשימה עצורה כי היכולת שלו לערבב ולהשתחרר מההבחנה בין ספרות לתיעוד, הפכה את הספר הזה בדיוק למה שהוא. תענוג צרוף.
שבעת גיבורי הספר שהקימו את קיבוץ אפיקים, עזבו בית ברוסיה, את הוריהם וחבריהם, את שפתם ואת תרבותם למען הקמת בית משלהם, מהווים את ליבת הסיפור שמתחיל בהקמת הגרעין שעולה לארץ ומגיע חסר כל וחדור אידיאולוגיה. המשך השתלשלות העניינים, ויתור על הפרטיות, על משפחה ועל רכוש כדי ליצור חברה טובה יותר לשיטתם, מעמת את הקורא בשאלות נוקבות שבהסתכלות אחורה, קשה לתאר כיצד אנשים חיו ואימצו לעצמם תפיסות חיים שבהם אפילו את שמות הילדים שנולדו, קבעו באסיפה משותפת ובהצבעה בקיבוץ. מכאן ועד הפיכת חליפתו הטובה של אחד החברים, שאמו חסכה עבורה במשך שנה שלמה, לחליפת הקיבוץ, ולשימוש כל מי שנסע לתל אביב לכנס או לאסיפה חשובה או לשליחות בחו"ל לאיסוף כספים, הדרך קצרה. לינת הילדים בבתי הילדים, ויתור על משפחה נורמלית, כל אלה מעוררים מחשבות רבות שנעות על ציר ההערצה, חמלה, גיחוך, צחוק, רוך, אכזריות וגם אהבה, כלפי דור שהיה ואיננו עוד.
------------------
הקיבוץ קלט גם שני משכילים: ראובן מיכאל – יקה הוורוד שאפו צלוי-מתקלף, ומרדכי דקל – פולני שאפשר לקפל ולהכניס לכיס. " (עמוד 101)
---------------------------
רבות נכתב על כך שבקיבוץ אפיקים התרעמו מאוד על אסף ענברי, על הספר הזה שכתיבתו ופרסומו הם בבחינת יריקה לבאר ממנה שתה. מקריאה בספר, אני מוצאת שלו הייתי אני אחד הגיבורים שבו, הייתי מוחמאת מאוד. ענברי מיטיב לספר את הספר ללא עמדת שיפוט. התחקיר שלו כל כך מדויק, עד שהקורא מרגיש כיצד זיעתו של לסיה גלילי ומוניה ולוניה גלר, ואפילו טעם העגבנייה שנגסו בה בחדר האוכל, כל אלה עברו על בשרו של הכותב. ניכר שענברי אסף פרטי פרטים ביוגרפים והשילוב שעשה בכתיבה ספרותית, כמו אדם שעומד עם מצלמת רחף מעל קיבוץ לאורך תקופה של קרוב למאה שנה, כל אלה מחייבים הסרת כובע בפניו. לכן, קל מאוד להרגיש שהספר הזה, למרות הקרבה של ענברי לנושא מעצם היותו חבר קיבוץ אפיקים (לשעבר) הוא ספר אמיץ, מלא תעוזה, ששמר מאוד על כבודם של כל החברים שמוזכרים בו ונכתב ממקום חם ואוהד ולא ממקום של שטנה והפניית עורף. כלל וכלל לא.
"באספה שדנה בקבלת בחורה עירונית שהתחתנה עם בן המקום, לחברות, לחש לקלרה החבר הוותיק שישב לידה שהוא יצביע נגד כי הבחורה העירונית צבעה את שפתיה. "ותגידי לי את מה זה יותר, בורגני או וולגרי?"
"הייתי היום בקוסמטיקה," לחשה לו קלרה. "מה אני בעיניך? בורגנית או וולגרית?
(עמוד 202)
------------------
מומלץ מאוד.
תודה ליעל
עוד ביקורות באתר על ספרים של אסף ענברי
יעל שכנאי היא בעלת הוצאת רימונים
כתבה את "נמשים כמו כוכבים " (ספר ילדים) ואת "פירורי קינמון"
וכותבת ברשומות "מוציאה מחושך לאור"
מנהלת אתר ברכות בהתאמה אישית
הספר באתר ההוצאה
את הכריכה של הביתה אפשר לראות באתר ספרים מועדון קריאה
אשמח אם תגיבו
בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות,
עורך: דב אלבוים,
עטיפה: ניר דרום,
על העטיפה: "עולים לאפיקים" ליאו רוט (שמן על בד, 2000),
276 עמודים.
בשיאו של הקיץ הישראלי של שנת 2002, חגג יצחק בן אהרון, ממייסדי קיבוץ גבעת חיים מאוחד, את יום הולדתו ה 96. קרוב לחגיגות ה 70 לקיבוצו. עצוב, עזוב וגלמוד. בספרה של יעל גבירץ, "ילד לא רצוי", מתארת המחברת את הקיבוץ שאבד לו, לבן-אהרון, מזמן. גבעת חיים מאוחד, מה שהיא מוכר ברחבי הארץ במשך שנים רבות כ"קיבוץ של בן אהרון" חדל להיות הבית שלו. בניו ונכדיו עזבו מזמן ורק ביתו נותר שם, כמו כלא פרטי שמי שדר בו, נוהג בו כאסיר עולם.
כך הפך עצמו יצחק בן אהרון, לחבר הקיבוץ הראשון שהפריט את עצמו. מנותק ומסויג מהקהילה המתגוררת בו, ומשלם מכיסו עבור השירותים הדלים שאותם הוא צורך. כמו "ילד חוץ" מנוכר ומתנכר למפעל חייו הגווע.
אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים, הביא לעולם ספר שמתעד בדיוק את תהליך הפריחה, הצמיחה, הלידה של הקיבוץ, בגרותו, זקנתו ומותו. בעוד סיפורו של בן אהרון הוא סיפור על נפיל אמיתי, בן דור נפילים, אחרון המהפכנים, מנהיג פועלים שהאריך ימים מעל ומעבר למהפכה הציונית שהיה בין מחולליה, סיפורו של קיבוץ אפיקים, שלמעשה מייצג את "סיפור הקיבוץ" במדינת ישראל לדורותיה ומהווה דוגמה ומשל משום היותו מקום הולדתו של ענברי שתיעוד פני הדברים היה מובן מאליו עבורו, דווקא משום שהמקום הזה הוא היסטוריית חייו והוריו והורי-הוריו.
הספר "הביתה" זכה לתשבחות ביקורת רבות ולמעשה, אדם שהיסטוריה או ציונות או ביוגרפיה אינן משאת הנפש שלו בבואו לקרוא ספר על מנת להתרגע ולשקוע בספרות יפה וטובה, עלול למצוא עצמו נרתע מלקרוא ספר שעיקרו תיעוד המסע ההיסטורי של הקיבוץ מרגע הקמתו ועד גוויעתו. ואולם, אסף ענברי עשה מעשה אומן באריגת חוטי הספר, ויצר תמונת היסטוריה שרק תחקיר מדויק, יכולת התחקות אחר החברים הבולטים בהקמת הקיבוץ וכישרון סיפורי מתובל בחוש הומור דק, אירוני ולעתים מריר-מתוק-ציני, רק הם הפכו את הספר הזה לספר שנקרא בנשימה עצורה כי היכולת שלו לערבב ולהשתחרר מההבחנה בין ספרות לתיעוד, הפכה את הספר הזה בדיוק למה שהוא. תענוג צרוף.
שבעת גיבורי הספר שהקימו את קיבוץ אפיקים, עזבו בית ברוסיה, את הוריהם וחבריהם, את שפתם ואת תרבותם למען הקמת בית משלהם, מהווים את ליבת הסיפור שמתחיל בהקמת הגרעין שעולה לארץ ומגיע חסר כל וחדור אידיאולוגיה. המשך השתלשלות העניינים, ויתור על הפרטיות, על משפחה ועל רכוש כדי ליצור חברה טובה יותר לשיטתם, מעמת את הקורא בשאלות נוקבות שבהסתכלות אחורה, קשה לתאר כיצד אנשים חיו ואימצו לעצמם תפיסות חיים שבהם אפילו את שמות הילדים שנולדו, קבעו באסיפה משותפת ובהצבעה בקיבוץ. מכאן ועד הפיכת חליפתו הטובה של אחד החברים, שאמו חסכה עבורה במשך שנה שלמה, לחליפת הקיבוץ, ולשימוש כל מי שנסע לתל אביב לכנס או לאסיפה חשובה או לשליחות בחו"ל לאיסוף כספים, הדרך קצרה. לינת הילדים בבתי הילדים, ויתור על משפחה נורמלית, כל אלה מעוררים מחשבות רבות שנעות על ציר ההערצה, חמלה, גיחוך, צחוק, רוך, אכזריות וגם אהבה, כלפי דור שהיה ואיננו עוד.
------------------
הקיבוץ קלט גם שני משכילים: ראובן מיכאל – יקה הוורוד שאפו צלוי-מתקלף, ומרדכי דקל – פולני שאפשר לקפל ולהכניס לכיס. " (עמוד 101)
---------------------------
רבות נכתב על כך שבקיבוץ אפיקים התרעמו מאוד על אסף ענברי, על הספר הזה שכתיבתו ופרסומו הם בבחינת יריקה לבאר ממנה שתה. מקריאה בספר, אני מוצאת שלו הייתי אני אחד הגיבורים שבו, הייתי מוחמאת מאוד. ענברי מיטיב לספר את הספר ללא עמדת שיפוט. התחקיר שלו כל כך מדויק, עד שהקורא מרגיש כיצד זיעתו של לסיה גלילי ומוניה ולוניה גלר, ואפילו טעם העגבנייה שנגסו בה בחדר האוכל, כל אלה עברו על בשרו של הכותב. ניכר שענברי אסף פרטי פרטים ביוגרפים והשילוב שעשה בכתיבה ספרותית, כמו אדם שעומד עם מצלמת רחף מעל קיבוץ לאורך תקופה של קרוב למאה שנה, כל אלה מחייבים הסרת כובע בפניו. לכן, קל מאוד להרגיש שהספר הזה, למרות הקרבה של ענברי לנושא מעצם היותו חבר קיבוץ אפיקים (לשעבר) הוא ספר אמיץ, מלא תעוזה, ששמר מאוד על כבודם של כל החברים שמוזכרים בו ונכתב ממקום חם ואוהד ולא ממקום של שטנה והפניית עורף. כלל וכלל לא.
"באספה שדנה בקבלת בחורה עירונית שהתחתנה עם בן המקום, לחברות, לחש לקלרה החבר הוותיק שישב לידה שהוא יצביע נגד כי הבחורה העירונית צבעה את שפתיה. "ותגידי לי את מה זה יותר, בורגני או וולגרי?"
"הייתי היום בקוסמטיקה," לחשה לו קלרה. "מה אני בעיניך? בורגנית או וולגרית?
(עמוד 202)
------------------
מומלץ מאוד.
תודה ליעל
עוד ביקורות באתר על ספרים של אסף ענברי
יעל שכנאי היא בעלת הוצאת רימונים
כתבה את "נמשים כמו כוכבים " (ספר ילדים) ואת "פירורי קינמון"
וכותבת ברשומות "מוציאה מחושך לאור"
מנהלת אתר ברכות בהתאמה אישית
הספר באתר ההוצאה
את הכריכה של הביתה אפשר לראות באתר ספרים מועדון קריאה
אשמח אם תגיבו
Article viewed 3387 times
איהי
1. חזרתי הביתה ולא מצאתי אותו
ורדה חרש
2. הנאה גדולה
נוריתהה
2.1. תודה ורדה
איהי
2.1.1. לנורית ולורדה
הוספת תגובה