נפליטני - ארי דה לוקה

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה
סדרת הספריה הקטנה

מאיטלקית - מרים שוסטרמן (שהיא והעורך מנחם פרי עשו מלאכה נהדרת בתרגום השם)

ראה אור ב 2006, בארץ 2008

עורך הסדרה - מנחם פרי

NAPOLIDE - ERRI DE LUCA

על העטיפה - ידיו של דה לוקה אוחזות בתנ"ך הפתוח בבית בין הבתרים.

תצלום - וינצ'נצו קוטינלי.

108 עמוד.

כל כך הרבה אני רוצה לכתוב על הספר הקטן הזה, אזי מקווה שאני לא אשכח (ולא אאריך יותר מגודלו של הספר).

הספר הזה אין בו עלילה. כל כולו רגש, מאמרים, ומעט הגיגים.

לכן גם אני אנסה להעביר רגש, ומעט הגיגים משלי. כשהם משובצים בפנינים של דה לוקה. 

"פעם היו הזקנים שלנו מתים בבית, ויחד עם החנקן האחרון שלהם שאפו באפם גם את הבל נשימתם הרדום של נכדיהם הקטנים" (עמוד 21).

ספר זה צריך גם לקרוא בצורה מיוחדת. אסור שזה יעבור דרך הראש וההגיון. הספר נכתב מהלב, וחייב להיכנס (כך היה אצלי) ישר ללב. בלי תחנות ביניים.

כאשר גרתי באיטליה, לא ביקרתי בנפולי. הייתי צפונית. בצפון, לא רואים את נפולי ממטר. בשבילם נפולי היא מקום של לכלוך, עוני, סירחון. אך היו לי מספר חברים נפוליטנים. אחרי שהתרגלתי לאיטלקית שלהם (בינם ובין עצמם הם מדברים דיאלקט, שבינו ובין איטלקית אין אף צליל אחד משותף) , פשוט התאהבתי בהם. אנשים נהדרים, אוהבי אוכל יין ושירה. היינו מארגנים ערבי כיף. פסטה, יין, גיטרות ושירה. מי צריך יותר? כל אחד בנפולי הוא זמר עם קול של קרוזו. זכור לי שיר אחד במיוחד, שמספר על "זפטורה" פלח הכי פשוט ועני, אנאלפבית, שחסך כסף לשלוח את בנו ללמוד. הבן למד והפך להיות לעורך דין מפורסם (חושבת). והנה אביו מגיע לילה אחד אליו, באמצע מסיבה, לבשר לו שאמו גוססת, ולא נותנים לו להכנס. כמה שבכיתי, חבל"ז. לפני מספר שנים בארץ, מצאתי תקליט עם השיר הזה. קניתי, שמעתי ו....בכיתי. (השפה הנפוליטנית נועדה לשירה).

ועכשו הספר, עשה לי חשק ענק, לבקר בנפולי. (טוב, אולי כדאי לחכות עד שתגמר שפ השביתה).

ואחרי הקדמה כל כך ארוכה, אפשר להתחיל.

אחד השירים הנהדרים של נתן אלתרמן הוא "פגישה לאין קץ".

"כי סערת עלי לנצח אנגנך

שוא חומה אצור לך שוא אציב דלתיים

תשוקתי אלייך ואלי גנך

ואלי גופי סחרחר אובד ידיים

................................

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת

לבדי אהיה בארצותייך הלך

תפילתי דבר איננה מבקשת

תפילתי אחת והיא אומרת הא לך"

בתיכון פירשנו את השיר כשיר אהבה ל...אהבה עצמה, לארץ, לאשה, לשירה לדרך.

השיר התנגן לי הראש, בעת הקריאה. וכאן  - אהבה לעיר.

אולי אפשר היה להוציא את דה לוקה מנפולי, אך בהחלט אי אפשר להוציא את נפולי מדה לוקה. "כשהתנתקתי חדרה העיר מתחת לעורי כאותם הקרסים של דַיִג, שבהיכנסתם דרך הפצעים הם מטיילים בגוף ואי אפשר לעוקרם" (עמוד 7). "משם עקרתי את עצמי כמן שן מלסת"(עמוד 25).

מלאכה יפה עשו מרים שוסטרמן ומנחם פרי כאשר תרגמו את השם של הספר. נַפָּלִיטָני. אַפּוֹלִידֶה פירושו חסר אזרחות. נַפוֹלִידֶה (שזה שמו של הספר במקור) פירושו פליט של נפולי.

דה לוקה מתאר את נפולי דרך האוכל, דרך היין, דרך ריח, , קולות, אויר. הוא משווה את נפולי לירושלים. (בכלל הידע שלו בעברית, תנ"ך, ירושלים, יהדות – מעורר קנאה)

"נפולי היא עיר של דווקא....בדייריה היא מעוררת פריחות עור" (עמוד 14).

דה לוקה מספר על היחס של ההורים הנפוליטנים להשכלה. הסיפור הוא על אמהות שאחרי שביניהם סיימו ללמוד (4 או 5 כיתות) הן רצו להודות למורה שלימד אותם קרוא וכתוב וחשבון. הן מתארגנות וקונות לו שעון זהב. כאשר ראה זאת המורה, כאשר הן באו אליו הביתה, הוא זרק אותן (אבל ממש) מכל המדרגות. "למה הגיב ככה, האיום והנורא שלנו? כי השי הזה היה בעיניו מעשה שחיתות. באותם הימים עוד היו בתפקידים ציבוריים אנשים שניחנו בקפדנות כזאת" (עמוד 38). חומר למחשבה.

ועוד חומר למחשבה "על הבחירות לראש העיר, שנקנו תמורת פסטה ונעלים"(עמוד 60)

ההקפדה על המילים והשפה "כשמישהו אומר על איזו נערה מסכנה ש"אין לה לא אב ולא אם", הוא שוקל בהגיון ומתריס: "אז מי עשה אותה?" ואחר כך היה גוער בבן שיחו שלא אמר מיד : היא יתומה. "יש מילים, נשתמש בהם, כי אם לא, אני מתבלבל"" (עמוד 43).

סוף סוף אני יודעת את המקור של "לראות את נפולי ולמות". אילו מילים שמסיימות את סיפורו של קונרד מ 1906. הסיפור הוא על ג'נטלמן עשיר וזקן, שנשדד על ידי בחור צעיר. הוא נתן לו הכל, פרט למטבע אחת מזהב. כאשר הלך לבזבז את המטבע, ראה אותו הבחור הצעיר, שהיה חבר בקמורה (המאפיה הנפוליטנית).........בקיצור, קונרד מסיים את הסיפר במילים אלו , וזאת הופכת להיות סיסמא של התיירים בנפולי.

כמובן שדה לוקה מדבר גם על כדורגל, ועל סמל של העיר – החמור. עד שהוא משלים עם זה, כי נזכר בחמור "מן הרפת בבית לחם ועד לבהמת הרכיבה הלבנה ואלגנטית שישו נכנס עליה לירושלים" (עמוד 67).

ידוע הוא, שהרבה נפוליטנים מהגרים לארצות נכר. נפולי היא עיר ענייה. יש הרבה שירים נפוליטנים קורעי לב, על הגעגועים של האם הנפוליטנית (שלא נופלת מהאם היהודיה) לבנה בנכר." "מולדת שלך היא המקום שנותן לך אוכל". ההפחתה של מקום שלך לכלל ספק-מזון היא הגדרה מרה ביותר, אבל לאו דווקא זלזלנית. לכל אדם זכות בסיסית לעבוד ולהרוויח את לחמו, זכות שמייצרת כבוד עצמי ונוטעת שייכות. מולדת ששוללת אותה היא אם חורגת " (עמוד 71).

כמו כן, דה לוקה לא פוסח על אנשים נפוליטניים כמו אדוארדו דה פיליפו וטוֹטוֹ. מזכיר את מרדונה, דריו פה, ויטוריו דה סיקה.

ואיך לא – דה לוקה מסיים את הספר, ב......פסטה. ואחרי הפסטה והיין,הוא יוריד את הגיטרה מהקיר וישיר.

זהו

אני חושבת שאמרתי פחות או יותר כל מה שרציתי. שהעברתי לכם את מה שהרגשתי כאשר קראתי את הספר.

בקריאה שניה ושלישית, אמצא (בטוחה) עוד.

תודה שהייתם איתי עד עכשו ושרדתם.

האם אני ממליצה על הספר? שאלה קשה. כן מאד, אבל לא לכל אחד. אולי רק לכאלה, שיודעים לקרוא עם הלב.

תודה לך מר דה לוקה.

ביקורות באתר ל ספרים  של ארי דה-לוקה

הספר באתר הספריה החדשה

אשמח אם תגיבו.