דם כחול אדום - ויקטוריה אדלר שרון
|
דם כחול אדום - ויקטוריה אדלר שרון
זהו סיפורן של צעירה ממאה ה 20 ודוכסית מהמאה ה 19. זהו ספור של התמודדות עם זיכרונות הילדות, העלייה לישראל, הזרות, החיפוש אחר השייכות, מכתבים גנוזים, יומנים סודיים, חלומות אפלים וצלילה לעתיד הלא נודע. מעשיהן, מלחמותיהן, האהבות וכל אשר על הדרך.
הוצאת טרקלין.
שנת ההוצאה 2008.
520 עמוד.
עיצוב העטיפה : זוהר שרון-קרטש
ציור עטיפה : חיה גרץ-רן, "מכנסיים קצרים" ציור שמן על בד 2004
ורק לידע, את הספר לקחתי מהסטנד, אך ורק בגלל העטיפה (בהתחלה).
כאשר ראיתי את המכנסיים הכחולים הקצרים עם הגומי, עלו בי זיכרונות. (וגם הרקמה שעל החולצה).
כבר סיפרתי פעם או פעמיים (או 3 או 4 ), שאחד הקטעים שאהבתי בספרו של מאיר שלו "בביתו במדבר" (פרט לסנדוויץ' של אברם), זה סיפור, שאחותו היא הזיכרון שלו. היא זכרה בשבילו הכול, אפילו פרקים שהיו אמורים ללמוד בעל פה בתנ"ך. ולמה אהבתי? כי לי יש חברה כזאת, מירי שמה. אנחנו חברות מבית ספר היסודי, וכאשר אני זקוקה לזיכרון (מי למד איתנו, מי לימד אותנו, מי היה חבר של מי) אני פונה אליה. לפני כחודש היא סיפרה לי למשל שיעל קפיטולניק, שכל כך התלהבתי מספרה "סיפורים מתעוררים לחיים", גרה בשכונה שלנו. (דבר שכמובן התברר כנכון).
ולמה כל ההקדמה? כי מירי הזיכרון שלי, ופתאום גיליתי שויקטוריה כתבה את הזיכרונות שלי, את הקורות אותי. מוזר לא?
הרבה נקודות השקה יש לויקטוריה ולי. שתינו עלינו יצאנו מבריה"מ (אני מרוסיה , היא מאוקראינה) בשנות ה 50 המאוחרות. שתינו הגענו לארץ דרך פולין (עם חניה קטנה שם). כמעט ולא מכירה עליה מרוסיה בשנים האלה. שתינו פחות או יותר באותו הגיל. עברנו התאקלמות דומה בארץ. מעברה, דירה קטנה , הורים עובדים בלי הפסקה, סבתא שעולה יותר מאוחר. ועוד. (אינני יודעת עד כמה הפרטים נכונים בספר, אבל לפי הספר שנינו נולדנו בחודש ספטמבר, ואף הילדים שלנו נולדו בחודשים מתואמים).
אך בספר זה, כל מי שגדל בארץ בשנים שלנו ימצא בו את חלקה שלו. צופים, טיולים, שירים, זמרים, חברויות, סרטים, מלחמת ששת הימים, מילואים, הקונפליקט בין מסיבות תנועה וחברה סלונית , נשואי תערובת (רוסיה ותימני????), הוא לא משלנו, החוויות שלה בבית ספר לאחיות (שתואמות את החוויות של ...אחותי)
ואחרי ההקדמה המאד מאד ארוכה, על מה הספר?
הספר מסופר ב 2 מישורים. למיטב הבנתי האחד כולו על טהרת הדמיון של הכותבת, והשני על עובדות שהיו.
הספר בנוי בצורת מכתבים ויומן.
ויקטוריה אדלר שרון ניהלה יומנים מגיל 12, מרגע שהחלה לכתוב ולחשוב בעברית. היומנים, השמורים אצלה במצב נהדר, חושפים פן מדהים של חיים אינטנסיביים של נערה אשר גדלה עם שנות קום המדינה, בקרב ילדים בני גילה בחולון, הם צברים והיא עולה חדשה, שונה וזרה, אך יפה ומעוררת תגובות ורגשות.
בספר היא קוראת לעצמה לוסי .
לוסי ויאנה, אחיותיו של אביה, בנות 17 ו- 18, נשלחו לרחוב לקנות משהו, ונורו על ידי חייל גרמני. הספר מוקדש להן. כך בדרכה, היא מנציחה את זכר דודותיה.
היומנים מזכירים ארועים נשכחים, אשר היו חלק בלתי נפרד מן החיים, כמו מצעד צה"ל, מות הנשיא, ארועים מיוחדים בחיי הכיתה ובמיוחד- מרקם יחסים מיוחד ומרתק בין הסופרת לבני כיתתה ומחשבותיה על החיים ועל עתידה.
מספרת ויקטוריה : "בניגוד לרבות מבני דורי לא השלכתי את היומנים שלי בהתבגרותי . יומנים מכורכים בכריכה הישנה והמוכרת, בכתב ילדותי עם ציורים, תמונות והרבה אירועים שכמעט שכחנו מהם. ומה מוזכר בהם?? מבחני הסקר, מות הנשיא בן צבי, משפט אייכמן, מצעד החיילים בחולון ב- 1 במאי, חגיגות יום העצמאות, הטיולים של התנועה. הכל מתועד בצורה יומיומית."
זהו ספור של התמודדות עם זיכרונות הילדות, העלייה לישראל, הזרות, החיפוש אחר השייכות, מכתבים גנוזים, יומנים סודיים, חלומות אפלים וצלילה לעתיד הלא נודע, כל אלה שזורים לאורך הסיפור. מעשיהן, מלחמותיהן, האהבות וכל אשר על הדרך.
ואני קוראת ומתמוגגת. הרי גם אני ניהלתי פעם יומן כזה. וגם נזכרת במחברת שהייתי מדביקה שם את התמונות של אלביס.
כל כך כיף היה לחזור לימים , של "החברה הכי טובה" , של אהבות ראשונות, של ללכת אחד לשני - ככה על באמת, ולא באינטרנט, של ערבי כיתה עם המורה, ערבי תנועה, ברוגז, כאבי התבגרות.
לכל זה החזירה אותי ויקטוריה.
ועל זה אני מודה לה.
המישור השני של הספר, שהולך במקביל לחוויות הילדה (פרק פרק), הוא קורות נערה מבנות האצולה בהתחלת המאה ה 19. דוכסית צעירה (מקבילה בגיל) אנגליה, שחיה בגרמניה בקרב בני האצולה האחרים. מנהגים, חינוך, חיזורים, שידוכים. והקשר בין שני הסיפורים? בספר בדוכסית הצעירה היא סבתא רבא של סבתא של הילדה הישראלית.
וכמה הערות ביקורת.
זהו ספר ביכורים. אינני ידעת מי העורך של הספר, אבל, לפי דעתי היית צריכה קצת לקצר.
כיף לקרוא את היומן, ואני באמת זוכרת שכל יום היינו בעצם כותבים אותו דבר. יום אחד רבים, יום אחד אוהבים. אבל בספר, זה קצת התארך מידי.
והנה דברי ויקטוריה
דם כחול אדום
סיפור אישי ועל אודות הספר
ויקטוריה אדלר-שרון נולדה בעיר לבוב באוקראינה אשר בברית המועצות, לאחר מלחמת העולם השנייה במהלכה איבד אביה את כל משפחתו. היא חונכה, תחת השפעה קומוניסטית, ולאחר שעלתה ארצה השתלבה בהצלחה בחברת הילדים הצברים למרות היותה ילדה "משם".
"אני זוכרת את את עצמי בת שתים עשרה וחצי בבית ספר יסודי בארץ חדשה. עמדתי נבוכה מול כיתה של ילדים, גבוהה, זקופה, לבושה בחצאית קפלים וחולצה רקומה אשר מתוכה בצבצה חזייה.. בגיל 12 וחצי ללבוש חזייה?" זו הייתה אחת החוויות החזקות שלי מימי הראשונים בארץ.
.
לוסי ויאנה, אחיותיו של אבי, בנות 17 ו- 18, נשלחו לרחוב לקנות משהו, ונורו על ידי חייל גרמני.
בספרי אני, מנציחה ומקדישה את הספר לדודותיי, שלא הכרתי מעולם, אבי לא דיבר על זה אף פעם,. מיהרתי ל"יד ושם" והוצאתי דף עדות על מות שתיהן.
בשנת 1959 הגיענו סוף סוף לישראל, למעברת "מחנה ישראל, ליד לוד", שם בעצם ישבנו בחוסר מעש כשנה, כמו בסצנה הידועה מן הסרט "סלאח שבתי", "האשכנזים פונו יותר מהר, חברות מהתקופה הזו שהגיעו מעיראק, ישבו שם 10 שנים".
...כיהודיה חדשה חווית יום הכיפורים הראשונה הייתה הקפדה יתרה על אכילת כשר, "למרות שלא הכרתי את המנהגים כלל, בפעם הראשונה העפתי את החזיר מן החלון בשיכון עולים ברחוב בלום מול העירייה, ואמרתי "כאן לא אוכלים חזיר.
"במאמץ להשתייך, ולו רק כדי להיות, השקעתי את כל כולי וכוחי בידידות ובמיוחד עם ילדה צברית ומלכת הכיתה, הדמות שלה בספר מאד מודגשת ויפה- "ילדה במידה נכונה", רוב הבנות היו בכתה ו' ללא חזייה, אני הייתי מפותחת מאד ושונה, היא הייתה חרוצה גרה בבית פרטי בחולון, להורים שלה היתה עבודה קבועה מסודרת ונחשבת. הם היו משכילים, מתקדמים, בעלי מכונית ומנויים על עיתון "דבר". ואני הייתי בדיוק הפוך מהם.
הקטע של מעמדות סמויים היה קיים ברמות שונות, כמו בכל הכיתות ובכל השכונות בארץ ובעולם אז וגם היום. חלק היו ניצולי שואה, חלק מאד עניים, מה שרואים הילדים זו לא האמת בהכרח.
"אחרי שנים גיליתי שכל המעטה היפה והשווה והנכון, במשפחה של חברתי הטובה ביותר היה רק הסתרה מחושבת למציאות של אלימות של האב כלפי האם והבנות".
התאמצתי לפתח ייחודיות, אשר באה לידי ביטוי דרך שינוי במודעות, ועל ידי כך התאפשרה לי, , הכניסה לעולם הישראלי, "לצורך כך כתבתי יום יום יומן, יצרתי דרך כך התלהבות ותמיכה למחשבותיי וכך שרדתי את האתגרים אשר ניקרו בדרכי. הפלגתי אל עולם הדמיון ומשם שאבתי כוחות ורעיונות איך לחזק את חיי ואיך להיטמע בחיי הילדים בכתתי"
"ואולי זו הזדמנות להכיר בקיומם של רגשות הרוצים להיחשף, שכולנו מכירים, וחווים יום ביומו וכך מחדש להפיח בהם רוח חיים. האם אני היא הכותבת או הזיכרונות הם המובילים?"
בגיל 15 היא נכנסתי לבית ספר תיכון קוגל, לתנועה כבר הלכנו בגיל 13, ל"שומר הצעיר", שם היה חינוך יותר קפדני ובתנועה המאוחדת הייתה יותר מתירנות מבחינת תלבושת וכו', ולכן הבנות והבנים העדיפו את ההקפדה והחוקים הנוקשים. כמעט כולם הלכו לשומר הצעיר, דיברנו על עתיד המדינה, היה חשוב לדבר על זה, לקבל סמל בוגרים. נהוג היה להתדיין הרבה בגלוי ובחופשיות אם ראויים לסמל, מקפידים על מוסר, הכל אז התנהל בצורה גלויה ונחשב לנכון, גם נבירה בחיים פרטיים.
קורות החיים של שתי הצעירות עוברים דרך הצלחות ודרך כישלונות כאשר הקשר המחשבתי ביניהן חוצה את העולמות ומחזק את הקול הפנימי שבוקע מתוכן הסיפור מתאר את החיים דרך מכתבים ויומנים באופן אישי אך נטוע היטב בתוך המציאות.
החיים שלי עברו שינויים משמעותיים, בלטו בי מאפיינים של מנהיגות וקוד ההתנהגות שלי שידר שיש מה ללמוד ממני בתחום פרטי, המשפחתי והציבורי, הייתה בי דוגמה למסירות, דבקות במטרה והשקעה אין קץ.
אך הרצון העז אשר פעם בתוכי מאז ילדות לכתוב ולהיות סופרת לא הרפה, חיפשתי את התחנה אך התקשיתי למוצאו. לפני חמש שנים נפל דבר, ויצאתי לשדה כדי לזרוע בו מילים וכך נולד הספר:
"דם כחול אדום ", אשר מעורר ומבליט כמה אמיתות:
הייתכן כי חיינו הם שיח בין "פעם למעלה ופעם למטה"?
כיצד אנו נראים בעינינו וכיצד אחרים רואים אותנו?
מהו סוד הקסם להיוולד לתוך סביבה שמרנית ולהיות חופשייה?
ומה מושך בלהיות חופשייה באווירה שמרנית?
כיצד ילדה פשוטה אשר נולדה בארץ קומוניסטית העזה לרקום חלומות גדולים בתוך מציאות כה
שונה ואיך צלחה בחן רב לנצח במשחק הגדול של החיים.
"דם כחול אדום" הוא ספרי הראשון היוצא לאור, וכמוהו כשיר הלל לחיים.
ויקטוריה אדלר שרון
ואני.........מסתכלת על תמונות האלה ונזכרת.
בסופו של דבר, תודה לך ויקטוריה על הזכרונות שלי.
וכל מי שרוצה להעיר , לשאול, להגיד, מוזמן.
כי ויקטוריה תענה לכם.
העטיפה האחורית של דם כחול אדום באתר ספרים מועדון קריאה
אשמח אם תגיבו.
Article viewed 3833 times