הבשורה על פי ישו - ז`וזה סאראמאגו (ספר)

הכריכה האחורית

`הבשורה על פי ישו` שוזר את פרשת חייו של, ישו, על רקע נופי הארץ, מנקודת ראותו של מספר בן זמננו. זהו ספר עז על שלטון, קורבן ועקידה; בחריפות מדהימה הוא ``מפרק`` את סיפורי הברית-החדשה - לאו דווקא באמצעות הסבר פסיכולוגי, ריאליסטי של הטקסט הדתי, שהיינו מצפים לו מאתאיסט. ישו של סאראמאגו, שהידועה-בציבור שלו היא מרים המיגדלית, מסרב למות כמשיח של דת חדשה ומעדיף למות כמלך היהודים, כדי לסכל את תוכניתו האימפריאליסטית של אל, שמאס בהיותו אלוהים של עם קטן ומבקש להקים לו כנסיה כלל-עולמית, אבל מאחר שהרצו, האלוהי מוחלט, והחופש האנושי הוא רק למרוד ולהיענש - מנוצל גם המרד של ישו במיסגרת התוכנית האלוהית, כי אין טוב ליסוד דת חדשה ממוות מכמיר-רחמים של משיח. אלוהים של סאראמאגו נברא על-ידי התודעה האנושית בצלמה, והוא משקף את גבולותיה. מתוך הולכת מושג הרצון האלוהי המוחלט בדרך מסקנית מגיע הספר לתובנה פרובוקטיבית של דמותו של אלוהים, שהוא מניפולטיבי, ציני ומחושב, ו/או שלטון ודם קורבנות (ריחות בית-המיטבחיים הססגוני, הקרוי בית-המיקדש, מגיעים לאפו של הקורא). כוח רצונו וידיעת העתיד של אלוהים זה - כמוהם ככוחו של סופר בעולמו שלו. אלוהים הוא סיפור של התודעה האנושית, סיפור הקובע בתורו את סיפורה האומלל של האנושות. הסיפור הנגדי של ישו - נכשל. דווקא השטן (האספקט האחר, הבלתי-נמנע, של העיקרון האלוהי) הוא אחת הדמויות מעוררות האהדה בספר. מבחינה פסיכולוגית, סיפורו של ישו הוא סיפור אשמתו של אביו הנגר יוסף, על שלא מנע את טבח התינוקות שפקד הורדוס בבית-לחם, ורק הציל את בנו - אשמה שהיא בסמוי אשמה על מאווייו לעקוד את בנו, שמתגלגלת לחרדה של הבן שאביו ירצח אותו. כך מייהד סאראמאגו את הנצרות (בתיווכו הסמוי של פרויד) והופך את יחסי אברהם-יצחק לדגם היסודי של הנצרות. אבל הנושאים ``הגדולים`` הללו - מהם לעומת שיחה קומית אחת של האם מרים עם מלאך על חיי המין של אלוהים, כשבא זה להודיע לה שאלוהים מהל את זרעו בזרע בעלה ו``לא היית אלא אם פונדקאית``); או סיפור מצמרר כגון צליבתו של האב יוסף בציפורי על-ידי הרומאים, כשחסר להם צלוב מספר ארבעים להשלמת הסימטריה - כי כוחו העצום של סאראמאגו הוא קודם כל כמספר של ספר שאין בו רגע מת אחד.