פסנתר בחורף - אילת שמיר

ורק בגלל זה חיכיתי לסוף , לפואנטה. הפואנטה לא הגיעה, או שאני לא הבנתי אותה. קורה גם זה. הספר הוא איטי מאד. אולי כאן הבעיה. אולי לא התאים לי למצב רוח. אולי זה בעצם אני ולא הוא (הספר). הספר אמור להיות ישראלי. האומנם? האם זאת החבר`ה הישראלית? יכול להיות שאני מתחבאת בנגב שלי, ולא מכירה את המציאות של הארץ?

בספר מככבים 7 דמויות וחתול. אולי הוא נכתב להיות הצגה? היא כל כולו מתרחש במקום אחד. בפאב של ג`ו. אי שם בצפון הארץ. בקצהו של מושב. התפאורה - לילה של גשם סוחף, קור, בוץ, ברקים, רעמים. ג`ו הוא בעל הפאב והברמן. גבוה מאד, רזה מאד, אדיש מאד. הוא בן 46, גרוש פעמיים, ימאי לשעבר. גדי הפסנתרן, החי בבדידות וללא כלום בדירה של סבתו, עם חתול, ומתגעגע לאהובתו ולבנו שלא ראה בחייו. פאדיל נער ערבי בן 15, מהכפר הסמוך. הוא הטבח והמנקה. יש לו פרצוף "הרוס" כי רעולי הפנים הרגו אותו במכות, בגלל עבודתו אצל יהודי.

חצות. הפאב ריק. ג`ו כבר מתכוון לסגור. אל הפאב נכנסים 4 גברים, ועד מהרה מצטרפות אליהם 2 נשים. כל השישה, נמצאים בדרכם הביתה לתל אביב. הם היו בארוחת גיבושון, של חברה מצליחה. (אגב, התפריט שניתן בארוחה , הוא דיי הזוי, לפי דעתי. איפה בארץ מגישים בשר צייד? נו, נניח...). פרט לאחד, הטיפוסים הם צעירים (פחות או יותר) , אנרגטיים, מצליחים. לבושים בגדים יקרים. אליהם מתלוות שתי מזכירות. הם נכנסים לפאב, מזלזלים מאד במקום ובאנשים. ומתחילים לשתות.

אחד הדברים שהכי הפריעו לי , הקפיצות לצדדים. מספרים עלילה מרכזית ואז מתחילים לספר על האדם מה עבר, מה היה ושוב חוזרים לעלילה הראשית. הרבה פעמים זה בסדר, אבל כאן זה מאד הפריע.

ואני מחכה ל"אקשן". אבל הכל לאט לאט. שבויה-שבויה. כל הזמן יש רמז כאילו "נו, תראו עוד מה יקרה כאן עוד מעט". ואני חיכיתי וחיכיתי.

ומי שחיכה כמוני עד הסוף, והבין מה שקרה שם. (והאם זה באמת היה בלתי צפוי). אשמח אם ישלח לי במסר את הבנתו.

ושוב, אולי זה לא הספר, אולי זאת אני. קורה. אולי בזמן אחר, במצב רוח אחר - הייתי נהנת ממנו יותר. הספר זיכה את אילת שמיר בפרס "קרן טובה ויצחק וינר" לעידוד יצירה ספרותית מקורית.

העטיפה האחורית של פסנתר בחורף באתר ספרים מועדון קריאה

מועמד לפרס ספיר.

אשמח אם תגיבו.