סיפור כתוב במניפה - ליסה סי
|
סיפור כתוב במניפה - ליסה סי
סיפור כתוב במניפה - ליסה סי. סיפורה של פרח-שושן בסין של המאה ה19. כאשר בת היא דבר מיותר ,בלתי נחשבת, חסרת משמעות. אזהרה - במאמר יש תמונות של קשירת רגליים. תמונות קשות לצפייה. לא לבעלי קיבה רגישה.
הוצאת מודן
תרגום מאנגלית חנה עמית (בן צבי)
309 עמוד
SNOW FLOWER AND THE SECRET FAN - LISA SEE
"אני מה שמכנים אצלנו בכפר "זאת שעוד לא מתה".....אחרי כל כך הרבה זמן , אני יכולה סוף סוף לומר את הדברים שלא יכולתי לומר כל עוד הייתי חייבת להיות תלויה במשפחתי הטבעית או לסמוך על משפחת בעלי שתאכיל אותי......כל חיי נכספתי לאהבה......חלמתי שאמי תבחין בי ושהיא ושאר בני המשפחה ילמדו לאהוב אותי....על מנת לרכוש את חיבתם הייתי צייתנית.....הסכמתי שישברו לי את עצמותי ....קוראים לסוג זה של אהבת אם "טנג איי"....בכתב גברים המילה מורכבת משתי סימניות" הראשונה פירושה כאב, השניה פירושה אהבה. כזאת היא אהבת אם."(עמודים 7-8)
כך מתחיל הספר הנפלא הזה.
הספר הזה מספר על פרח-שושן. עלילת הספר מתרחשת במאה ה 19. בדרך כלל קראתי על המעמד הגבוה של הסינים. כאן יש סיפור על המעמד הבינוני. משפחה מהכפר. לא עניים במיוחד , לא עשירים במיוחד. יש לסיפור נופך אוטנטיות. חיים של אנשים רגילים, חיי יום יום. "הייתי ילדה ככה-ככה שגרה עם משפחה ככה-ככה בכפר ככה-ככה" (עמוד 14).
פרח-שושן נולדה בת. בת היא דבר מיותר בסין. היא בלתי נחשבת. ילדה חסרת משמעות. "היא הסתכלה עלי כשם שכל אם מסתכלת על בתה - כעל אורחת זמנית, אין היא אלא עוד פה להאכילו וגוף להלבישו, עד שתלך לבית בעלה" (עמוד 16). בסין מעמדות הגבוהים קושרים את הרגליים של בנות בגיל 3, בנות העניים לא קושרים להן בכלל, כי צריכים אותן לעבודות בשדה. בכפר של פרח-שושן הקשירה נעשת בגיל 6. לצורך היום המדוייק קוראים למנחש. המנחש רואה את פרח-השושן, וקורא לשדכנית. ההורים חושבים שגרוע מכל קרה. "נפל דבר נורא ואיום....פניו של אבי האפירו. כמעט שמעתי אותו חושב :למה לא השלכנו אותה לתוך הנהר מייד אחרי שהיא נולדה וזהו?"" (עמוד 26). אך התברר שלפרח-שושן יש את הרגל המושלמת. הקשירה נדחת בשנה. בעזרת הרגל המושלמת, פרח-שושן תוכל לעלות למעלה, ולהתחתן במשפחה שמעמדה בהרבה יותר גבוה משלה. ולא רק זה אלא שהיא נמצאה עומדת בדרישות ויכולה להיות מועמדת ליחסי לאוטונג. אילו יחסים שנקשרים לכל החיים ומחזיקים מעמד לעולם. זה כבוד גדול מאד. "משדכים" אותה לפרח-שלג. והקשר ביניהם הוא על ידי מניפה. בכתב שהוא רק של נשים, האחת מספרת לשניה את הקורות אותן.
הספר מספר בפרוטרוט את תהליך קשירת הרגליים, את הכאב, את שבירת העצמות, את המוות שמתרחש לפעמים כתוצאת מכך . הספר מספר על חייהן של פרח-שושן ושל פרח-השלג. על התבגרות שלהן. על נשואי שידוכים. על הרעב. על היותן בנות, כלות, אמהות, חמות. על זה שאין הן יכולות ללכת. על הנכות התמידית שלהן עקב שבירת עצמות הרגליים. על הרגליים הקשורות כסמל הסקס והיופי. כפי שהיא לבד אומרת, שלא משנה כמה פילגשים היו לבעלה וכמה נשים, כפות הרגליים שלה, תמיד הדליקו את בעלה.
ספר מאד מומלץ. מספר בגובה העינים על החיים בסין של אז של המעמד הבינוני. כאשר במרכז הספר קשירות הרגליים וההשפעה שלהם על החיים של כולם. שקר החן והבל היופי. (נו והיום יש ניתוחים פלסטיים, פירסינג )
ועוד קצת על המנהג.
למנהג הזה היו משמעויות שונות. רגל קשורה, במיוחד כשהיא נעולה בנעל בית, נחשבה למושכת. רגלה המעוותת של אשה הפכה להיות מרכז המשחק המקדים המיני. גברים נהגו ללטף את רגלה של האהובה או לשתות ברנדי סיני מנעלה. לנשים עצמן, הרגליים הקשורות היו סמל הנשיות, ותהליך הקשירה (אם שרדו אותו) נחשב לטקס התבגרות נשי.
רגלה המעוכה של נערה גם שידרה מסרים חשובים לכלל החברה. היא הוכיחה שמשפחתה אינה זקוקה לעבודת הנשים בשדות. היא הביעה את ההסכמה לרעיונות הקונפוציאניים המסורתיים על תפקידה הפסיבי של אשה בחברה, והעמידה בכאב הוכיחה סבלנות וחוסר אנוכיות, תכונות אטרקטיביות אצל גברים בעלי חשיבה מסורתית.
"לנערה עם כף רגל באורך של 7.5 ס"מ ופנים מכוערות היו סיכויים טובים יותר בשוק הנישואים מאשר לנערה עם כף רגל באורך של 13 ס"מ עם פני מדונה", אומר מיסיונר שחי בסין. באופן שמנוגד לטבע, המנהג דווקא סייע לאיזון חברתי - סיכוייה של נערה לא נקבעו אוטומטית על פי מה שהטבע העניק לה, אלא על פי נכונותה לעבור "התפתחות", כפי שזאת נראתה בעיני הבריות.
ותמונות איך זה נראה
הערה - התמונות הגיעו אלי במייל, אך הן מהאתר הרשמי של הסופרת.
Article viewed 4472 times
הוספת תגובה